המסגרת העריכתית של ספר מלכים מבוססת על סינכרוניזמים – התאמת זמנים בין ימי שלטונם של מלכי ישראל לבין ימי שלטונם של מלכי יהודה. סנכרון תולדות המלכים נעשה באמצעות נוסחאות פתיחה ונוסחאות סיום לכל מלך. באמצעות צורת התיאור הזו והשימוש בנוסחאות הפתיחה והסיום, ארוגים זה בזה התיאורים על תולדות מלכי ישראל ויהודה, תוצאה של מלאכת העריכה הדויטרונומיסטית, שבאמצעותה עיצבו העורכים את ההיסטוריה בהתאם לתפיסת עולמם. בפרק זה ננסה לברר מה ידעו המחברים-העורכים המשנה-תורתיים על המציאות ההיסטורית שהם תיארו בחיבורם? מה היו מקורותיהם? ההנחה שתוצג בפרק זה היא שהשלד של ספר מלכים מבוסס על רשימות של מלכי ישראל ורשימות של מלכי יהודה, אשר כללו את עיקר המידע שהובא בפסוקי הפתיחה והסיום. ההפניות החוזרות בנוסחאות הסיום שקיימות כמעט על כל המלכים מרמזות שהוא הכיל מידע נוסף: ספר דברי הימים למלכי ישראל וספר דברי הימים למלכי יהודה. אולם נוסחת הציטוט הזו משמשת כמנגנון ספרותי, שבאמצעותו הדויטרונומיסט טוען לכך שהוא מבסס את כתביו על רשימות ארכיוניות, ושהמידע המועט מאוד שהוא מספר על מרבית המלכים ועל מרבית ההיסטוריה נועד לתמוך בקו האידיאולוגי שלו ולחזק אותו, אבל זה לא כל המידע הקיים על תולדותיהם של המלכים. מקור חשוב ומרכזי נוסף ששימש את ההיסטוריוגרף המשנה תורתי הוא סיפורים נבואיים, שבמוקד שלהם נמצא תיאור של חיי הנביא, בני לווייתו, ופועלו במישורים חברתיים ופולחניים. לסיפורי הנביאים אופי אגדתי, הם נכתבו ככל הנראה על ידי חבורות של מעריצים ושל מי שרצו לשמר את זכרו של הנביא האגדי והם כוללים סיפורי ניסים מקומיים (ולא לאומיים). סיפורים אלה הגיעו לידי הדויטרונומיסט, והוא למד באמצעותם על ההיסטוריה הקדומה, בעיקר זו של ממלכת ישראל, ושיבץ אותם בחיבורו כלשונם. נראה שפרט לסיפורי הנביאים כמעט שלא היו לו מקורות נוספים על התקופות הקדומות יותר של יהודה ושל ישראל, ולכן- עיקר ספר מלכים א' מתאר את תולדות ממלכת ישראל, אבל התיאור מוגבל לעניינם של סיפורי הנביאים כפי שעוצבו דרך תפיסותיו הפולחניות-חברתיות של הדויטרונומיסט.

למאמר המלא