התקופה ההלניסטית- 333 לפנה"ס- 30 לפנה"ס
בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את סוריה וישראל לאחר מאתיים שנות שלטון האימפריה הפרסית. לאחר מותו ב-323 לפנה"ס החלה תחרות פוליטית וצבאית בין הגנרלים בצבא אלכסנדר (המכונים "דיאדוכים") על ירושת האימפריה שהקים. ארץ ישראל היתה אחד ממוקדי המאבק בין בית תלמי אשר ישב במצרים לבין בית סלאוקוס אשר ישב בסוריה, בסדרה של קרבות הנקראות המלחמות הסוריות. בין 301 לפנה"ס עד 200 לפנה"ס שולטים בארץ התלמים, ובין 200 לפנה"ס ל-103 לפנה"ס שולטים הסלאוקים.
בתקופה הפרסית הונהגה בחבל יהודיה אוטונומיה דתית-פולחנית. נוהג זה המשיך גם בתקופה ההלניסטית, בד בבד עם התפשטות ההתרבות היוונית-הלניסטית אשר התמזגה בהדרגה עם תרבויות המזרח, ובכללם בארץ ישראל. הגישה המובילה כיום במחקר גורסת כי אינטרסים כלכליים-מסחריים עומדים ביסוד התפשטות התרבות ההלניסטית, זאת בניגוד לגישה מחקרית קודמת שגרסה כי היו אלה מניעים תרבותיים.. רבים מקרב תושבי יהודה אימצו את התרבות והמנהגים ההלניסטים ועל כן כונו "מתייוונים".
בשנת 169 לפנה"ס עלה אנטיוכוס הרביעי על ירושלים, תוך ניצול סכסוך פנים-יהודי. הוא שדד את אוצרות בית המקדש וגזר גזרות אשר פוגעות באוטונומיה הדתית היהודית כגון איסור על ברית מילה ועוד. גזרות אלו היו המניע לפרוץ מרד החשמונאים המנצל את חולשת האימפריה. בעקבות גזרות אלה פרץ מרד החשמונאים, שניצל את חולשת האימפריה ומכונן משטר עצמאי יהודי בארץ ישראל למשך שמונים שנה, מ-140 לפנה"ס עד השתלטותה של האימפריה הרומית בשנת 63 לפנה"ס.
עדויות ארכאולוגיות מהתקופה הלניסטיות בארץ ישראל מצביעות על שילוב תרבות זו בחיים הדתיים והתרבותיים. השפה היוונית, יחד עם שמות ומנהגים הלניסטיים מופיעים בממצאים, בעיקר בקרב האוכלוסייה העירונית כגון בירושלים, בית שאן ולאורך החוף. המתייוונים הגיעו בדרך כלל מהמעמד הגבוה והכהונה. דוגמה אחת היא הכהן הגדול בירושלים בשנים 175-172 לפנה"ס אשר שינה את שמו מיהושוע ליאסון על שם גיבור מיתולוגי יווני.
בחינה של הממצאים האדריכליים מראה כי המצודות ומקומות הפולחן ההלניסטיים המשיכו מסורות בניה מקומיות. פרופסור צ'ריקובר כותב כי המונח "פוליס" בהקשר הארץ ישראלי אינו הקמה של עיר יוונית חדשה, אלא קבלת החוקה היוונית על ידי עיר קיימת, אשר קיבלה על עצמה שם יווני חדש ועברה תהליכים של הלניזציה חברתית. פרופ' אורן טל גורס כי ההלניזם בארץ ישראל הוטמע חלקית והתבטא בעיקר בתחומים של מינהל כגון: שפה, כתב, מטבעות, ממסד, בעלי תפקידים והיבטים צבאיים. ממצאים אדריכליים נוספים הינם צבאיים בעיקרם כגון, מצודות, מבצרים ומצדים. בחלקם ניכר שימוש למנהל והם עשויים להסביר את העדרם היחסי של מבני הציבור המנהליים מתקופה זו.
עדות למנהל ההלניסטי מופיעה בממצא הקטן במספר תילים עיקריים שנחפרו ביניהם, תל מיכל, תל אנפה, דור, שכם ותל קדש. באתרים אלו נמצאו מטבעות, חותמות, בולות, משקלות וממצא אפיגרפי אחר. הממצאים הנומיסמטים מתחלקים בין טביעות אוטונומיות עירוניות באישור השליט, לבין מטבעות ממלכתיות. השפעה הלניסטית נוספת במרחב הארץ ישראלי ניכרת בכלי נשק, ובייחוד הימצאותן של אבני הקלע מעופרת הנושאות לעיתים כיתוב ואיקונוגרפיה. כמו כן, מאופיינת תקופה זו גם בחידושים טכנולוגים רבים, כגון תהליכי ייצור של זכוכית וקרמיקה. שינויים ניכרים נוספים הינם בסדרי המנהל ובתחומי הפילוסופיה והספורט.
חוקרים רבים טוענים כי אין לראות בהלניזם תרבות שנכפתה על המזרח אלא, תקופה בה התמזגו תרבויות מזרח ומערב במובנים דתיים-תרבותיים-כלכליים וטכנולוגיים לכדי ישות תרבותית חדשה, אשר הגיעה ללכידות שלמה יותר בתקופה הרומית. על פי גישה זו יש לראות את התקופה ההלניסטית בארץ ישראל כתקופה המשכית ישירה למסורות עבר מחד, ומאידך תחילת מיזוג ושילוב תרבותי בין מזרח למערב.
מקורות
טל, אורן. 2007." ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית- היבט ארכיאולוגי". קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא. גיליון 13, עמ' 2-14.
טל, אורן. 2007. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית: בין מסורת לחידוש. מוסד ביאליק, ירושלים.