מילון מונחים

לא נמצאו תוצאות תואמות

א'

אל-עמארנה, מכתבי

מכתבי אל-עמרנה הם אחד הממצאים החשובים ביותר בחקר הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בפרט, והמזרח הקדום בכלל. מדובר באוסף של מאות מכתבים על לוחות חימר, הכתובים בכתב היתדות (בעיקר בשפה האכדית). המכתבים התגלו במצרים, באתר המכונה "תל אל-עמארנה" מתקופת הברונזה המאוחרת. אתר זה זוהה כבירתו של פרעה אחנתון (המאה ה-14 לפנה"ס). המכתבים הראשונים התגלו בשנת 1887 על ידי תושבי המקום. תחילה נמכרו לאספני עתיקות ובהמשך הגיעו לידי מוזיאונים ברחבי העולם, וכן התגלו מכתבים נוספים הן בחפירות שוד והן בחפירות ארכיאולוגיות מסודרות.

חמישה ממכתבי אל-עמארנה המופיעים במוזיאון הבריטי בלונדון. By Osama Shukir Muhammed Amin FRCP(Glasg) – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=95958735

תוכן המכתבים

מיעוטם של המכתבים נשלחו על ידי שליטי ממלכות אחרות, כגון מלך מיתאני, מלך אוגרית ומלך בבל. אלו מלמדים על היחסים הדיפלומטיים של מצרים, ועל הקשרים בין מלכי האימפריות הגדולות של תקופה זו. מכתבי אל-עמארנה חשובים במיוחד לחקר ארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת. הם כוללים מידע על המצב הפוליטי בארץ באמצע המאה ה-14 לפנה"ס. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטים כנעניים מקומיים אל מספר פרעונים. בין הערים יש למנות את חצור, מגידו, עכו, שכם, גזר, גת, ירושלים, עזה, אשקלון, לכיש ועוד. הנמענים של המכתבים היו גורמים שונים באימפריה המצרית. לרוב נעשה שימוש בתבנית פנייה קבועה, במסגרתה השליטים הנחותים כינו את עצמם בתואר 'חזאנו' (=מושל עיר, תואר נחות מ'מלך') והציגו את עצמם כמשתחווים שבע ושבע פעמים לפני הפרעה אליו פנו.

רבים מהמכתבים מתארים את מעלליה של קבוצה מסתורית שפעלה במרחב הכנעני במאה ה-14 לפנה"ס ואנשיה כונו 'עַפִּירוּ'. לפי המכתבים, העפירו פשטו על ערים כנעניות שונות, כגון מגידו ותענך, שדדו עוברי דרכים. פניותיהם החוזרות ונשנות של מושלי כנען אל הפרעונים מלמדת ככל הנראה שהפרעונים, ובפרט פרעה אחנתון, התעלמו על פי רוב מהמושלים ולא נחלצו לעזרתם כאשר הותקפו על ידי העפירו. התעלמות זו הובילה חלק מערי-הממלכה הכנעניות, כדוגמת שכם, למרד נגד המצרים. המכתבים משקפים תקופת שפל באימפריה המצרית במסגרתה נזנחו המחוזות הצפוניים של הממלכה. הזנחה הצריכה מבצעים צבאיים מצריים רבים בדורות שלאחר מכן על מנת להשיג שליטה חוזרת על אזור זה.

ישנה מחלוקת במחקר האם ניתן לזהות את העפירו עם העִבְרִים (בני ישראל). לדעת רוב החוקרים הקבוצות לא היו זהות לחלוטין. שהעפירו היו ללא ספק קבוצה רב-אתנית, בעוד שהעברים/הישראלים מייצגים קבוצה אתנית. בנוסף, לא ברור שיש קשר אטימולוגי בין השמות. לדעת חלק מהחוקרים הייתה זיקה כלשהי בין הקבוצות. הן משום שעשוי להיות קשר אטימולוגי בין השמות, הן משום שהעפירו פעלו במרחב גאוגרפי דומה לאזורים שנכבשו על ידי ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות, והן משום שבשניים מהמכתבים מוזכרים 'אנשי' ו'חיילי יהודה'.

ביבליוגרפיה:

י' אליצור, 'תארוך מכתבי מלך ירושלים בארכיון אל עמרנה וההתיישבות בבית לחם: נספח למאמר בית לחם בזמן כיבוש הארץ ובימי השופטים', מחקרי חברון ויהודה 5 (תשע"ו), עמ' 39.

י' בן נון, 'העברים וארץ-העברים', מגדים טו (תשנ"ב), עמ' 26-9.

כוכבי-רייני, צ. 2005. למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה כמד, תענך ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ. מוסד ביאליק

האסכולה המינימליסטית

אסכולה בחקר המקרא הרואה בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי.

המונח הוא  למעשה כינוי גנאי שניתן על ידי מתנגדי האסכולה

ראשונה מבין שתי הטענות המרכזיות של המינימליסטים, מבוססת על הנחת היסוד שכתיבת היסטוריה לעולם אינה אובייקטיבית, אלא כוללת בחירה של נתונים ובניית נרטיב תוך שימוש ברעיונות מוקדמים על משמעות העבר. שההיסטוריה היא אף פעם לא נייטרלית או אובייקטיבית, תמיד מעלה שאלות לגבי הדיוק של תיאור היסטורי כלשהו. המינימליסטים טוענים כי המבנה הספרותי של ספרי ההיסטוריה התנ"כית כל כך גלוי, וכי כוונותיהם של המחברים כל כך ברורות, עד שהחוקרים צריכים להיות זהירים ביותר בהתייחס אליהם כראוי. גם אם התנ"ך אכן משמר מידע מדויק, לחוקרים אין את האמצעים לנפות את המידע הזה מההמצאות שאיתן הוא היה מעורבב

אטיקה

אטיקה הוא חבל ארץ עתיק בדרום-מזרח יוון וכיום גם שמו של אחד מ-13 המחוזות ביוון המודרנית. על פי הגאוגרף הרומאי פאוסניאס, בן המאה ה-2 לסה"נ, אטיקה נקרא על שם אטיס, בתו של קרנאוס מלך אתונה מהמיתולוגיה היוונית. מוצרים שנוצרו בחבל אטיקה ויוצאו לרחבי העולם נקראים 'מוצרים אטיים'. בפרט נודעו הכלים הקרמיים האטיים בתור כלים איכותיים במיוחד ומעוטרים להפליא שהיו בשימוש במאות ה-4-6 לפנה"ס (התקופה הפרסית). כלים אטיים יוצאו לרחבי המזרח הקדום. ישנם שני טיפוסי עיטורים בכלים אטיים:

(1) שחורי־דמות – כלים אדומים שעליהם צוירו דמויות שחורות, לעיתים בתוספת פרטים בצבע לבן. זוהי הטכניקה הקדומה יותר.

(2) אדומי־דמות – כלים אדומים שנצבעו בשחור והושארו חללים ריקים ברחבי הכלי, כך שנוצרו צורות של דמויות. פרטים נוספים באמצעות צבע שחור. זוהי הטכניקה המאוחרת יותר.

ביבליוגרפיה:

https://www.britannica.com/place/Attica-ancient-district-Greece

https://anticopedie.fr/mondes/mondes-gb/attique-ceramique.html

ארכאולוגיה מקראית

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את הכתוב במקרא ולהעריך את מידת מהימנותו של הדיווח המקראי.

ממלכת אדום

ממלכה מקראית בעבר הירדן והנגב, ששכנה דרומית למואב, דרום מזרחית לממלכת יהודה, מערבית וצפונית למדבר הערבי. רוב שטחה הקודם מחולק כיום בין דרום ישראל וירדן של ימינו. אדום מופיע במקורות כתובים הנוגעים לתקופת הברונזה המאוחרת ולתקופת הברזל.

האדומים מופיעים בכמה מקורות כתובים בין היתר בתנ"ך, רשימה של פרעה המצרי סטי הראשון מ- 1215 לפנה"ס וכן בכרוניקה של מסע רעמסס השלישי (1186–1155 לפנה"ס). מחקרים ארכיאולוגים הראו שהאומה שגשגה בין המאה ה-13 למאה ה-8 לפנה"ס ונהרסה לאחר תקופה של דעיכה במאה ה-6 לפנה"ס על ידי הבבלים. לאחר נפילת ממלכת אדום נדחקו האדומים מערבה לכיוון דרום יהודה על ידי שבטי נוודים שהגיעו ממזרח; ביניהם היו הנבטים, שהופיעו לראשונה בדברי הימים ההיסטוריים של המאה ה-4 לפנה"ס וכבר הקימו ממלכה משלהם במה שהיה אדום במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס.

יחסיהם עם עם ישראל היו שנויים במחלוקת. במקרא האדומים מתוארים כקרובי משפחתם של בני ישראל (צאצאי עשו, אחיו של יעקוב) אך גם כאויביהם המרים, איתם היו סכסוכים רבים.

תעשיית הנחושת הברזלית בפינאן ותמנע מיוחסת לממלכת אדום.

התקופה הביזנטית

התקופה הביזנטית מתחילה במאה ה-4 לספירה ומסתיימת במאה ה-7 לספירה. המעבר מהתקופה הרומית לתקופה הביזנטית נקבע עם שני אירועים מרכזיים. ראשית, תקופת שלטונו של הקיסר קוסטנטינוס (306–337 לספירה) אשר קיבל עליו ועל האימפריה הרומית את הנצרות. שנית, חלוקת האימפריה לשתיים ב-395 לספירה: האימפריה המערבית, והמזרחית – אשר קיבלה את הכינוי "האימפריה הביזנטית". השם "ביזנטי" לקוח משמה של העיר היוונית "ביזנטיון". בחורבותיה של עיר זו הוקמה העיר קונסטנטינופול, בירת האימפריה (הקרויה על שם הקיסר קונסטנטינוס). האימפריה התקיימה לאורך כאלף שנים ובשיאה שלטה על דרום אירופה, המזרח התיכון ומצרים. בארץ ישראל אולם, הסתיימה התקופה הביזנטית עם הכיבוש הערבי של ירושלים בשנת 634 לספירה.

האימפריה הביזנטית ביקשה לשלוט באתרים הקדושים מהברית הישנה והחדשה, ולדכא את האוכלוסיות היהודיות והשומרוניות שהתנגדו לשלטונה. בתקופה זו הייתה רוב אוכלוסיית הארץ נוצרית והיא מנתה בשיאה כ-2.5 מיליון איש (לעומת כ-200 אלף יהודים). אחד ממאפייניה הבולטים של התקופה היה בניית כנסיות ומנזרים במקומות קדושים, כמו ירושלים, בית לחם, נצרת, כפר נחום והר תבור. אתרים אלו משכו עולי רגל מכל העולם הנוצרי שהגיעו לסגוד ולהעריץ את שרידי הקדושים. כמו כן הקיסרים הביזנטיים שיפצו והרחיבו את הר הבית ובנו את כנסיית הקבר. התקופה התאפיינה בשינויים פוליטיים, דתיים ותרבותיים, כמו גם בסכסוכים, מרידות ופלישות. בתקופה זו התפתחה הדת, הספרות והתיאולוגיה הנוצרית, הספרות והתיאולוגיה, במקביל להופעתן של כתות ודוקטרינות דתיות שונות.

היהודים, השומרונים והפגאנים

בעוד נהנו הקהילות היהודיות והשומרוניות ממידה של אוטונומיה ושגשוג תחת השלטון הרומי הקודם, הן דוכאו ודעכו בתקופה הביזנטית. הקיסרים הביזנטיים הגבילו את זכויותיהם וחירויותיהם של היהודים והשומרונים. על הקהילות הללו נאסר למלא תפקידים ציבוריים, לשרת בצבא, להחזיק בקרקע, לקיים ברית מילה, לקיים את חגיהם ולהיכנס לירושלים. היהודים והשומרונים מרדו מספר פעמים נגד הדיכוי הביזנטי. המרידות העיקריות היו בשנים 484 לספירה, 529 לספירה ו-614 לספירה, אך הן נמחצו באכזריות על ידי הכוחות האימפריאליים. "מרד גאלוס" משנת 351 לספירה, לדוגמה, היה ניסיון מרידה יהודית  הסתיים בהרס בית שערים ובהטלת משטר צבאי במקום.

יחד עם זאת, ממצאי חפירות מהתקופה מצביעים גם על גיוון דתי וסינקרטיות. בעוד שהנצרות היתה הדת השלטת, גילויים ארכאולוגיים מדגישים גם מידה של דו-קיום של מסורות דתיות רבות, כולל יהודים, שומרונים ופגאניים. בתי כנסת מהתקופה הביזנטית, כמו אלה שנמצאו בבית אלפא ובכפר נחום, כוללים רצפות פסיפס משוכללות המעוטרות בסצנות תנ"כיות ובסמלים יהודיים. בתקופה זו ניכרת עלייה בתפוצת המיסטיקה היהודית והספרות הרבנית, כמו גם חיבור התלמוד הירושלמי והמדרש.

הקהילה השומרונית, שבמרכזה הר גריזים, המשיכה לשגשג בתקופה הביזנטית. חפירות בבתי כנסת ובתי מגורים שומרוניים מספקות תובנות חשובות לגבי שיטות הדת והזהות התרבותית השומרונית. עדויות ארכאולוגיות מצביעות גם על התמשכותם של פולחנים וטקסים פגאניים באזורים הכפריים של ארץ ישראל. נחפרו מקדשים שהוקדשו לאלים כמו דיוניסוס ופאן, דבר המעיד על הישרדותן של מסורות דתיות קדם-נוצריות לצד התפשטות הנצרות.

ארכיאולוגיה, כלכלה ומסחר

אתרים ארכיאולוגיים ביזנטיים רבים נחפרו בכל שטחה של ארץ ישראל. רבים מתילי הארץ מכילים שכבת התיישבות ביזנטית, כנסיה או מנזר. חפירות ארכאולוגיות לאורך השנים חשפו, בין השאר, מפעל יין ענק ביבנה שייצר כ-2 מיליון ליטר בשנה. עוד נחפרו כנסיות רבות בנגב, בשפלת יהודה, בצפון ולאורך החופים. בחפירות נמצא מגוון עצום של כלי חרס, מטבעות, מנורות, כלי זכוכית, מתכת ועצמות. אלו חושפים את חיי היומיום, המסחר והכלכלה הנרחבים של תקופה זו. כמה מהאתרים הבולטים מבחינה זו הם קיסריה, סקתופוליס (בית שאן) וספריס (ציפורי).

בתקופה הביזנטית נמשכו והתרחבו רשתות המסחר בארץ ישראל. חפירות בערי נמל כמו עכו ואשקלון חשפו עדויות לנתיבי מסחר ימיים שחיברו את הים תיכוני, חצי האי ערב ואפריקה. כלי חרס אופייניים, כלי זכוכית ומטבעות שנמצאו באתרים אלה מעידים על השתלבותו של האזור בתחום הכלכלי הרחב של השליטה הביזנטית. יתרה מכך, שגשוג חקלאי הניזון מחידושים כמו חקלאות מדורגת ומערכות השקיה, הקלה על צמיחתם של מרכזים עירוניים והתנחלויות כפריות. כלכלת הארץ התבססה בעיקר על ייצור שמן זית, יין ודגנים.

איומים מבחוץ

בתקופה הביזנטית התמודד האזור התמודד עם איומים ופלישות חוזרות ונשנות מצד אויבים חיצוניים, כמו הפרסים הסאסנים, השבטים הערבים והטורקים. בשנת 614 הצליחו הפרסים לכבוש את האזור. הדבר הוביל להרס של כנסיות ומנזרים רבים, טבח של אלפי נוצרים ושיקום זמני של השלטון היהודי בירושלים. האימפריה הביזנטית הצליחה להשתקם ולכבוש מחדש את האזור בשנת 629 לספירה, אך שלטונה המקומי נמשך רק עוד כמה שנים. עם עליית האסלאם נכבשה ארץ ישראל בשנת 634 לספירה. האימפריה הביזנטית התקיימה במקומות אחרים עד לכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 לספירה.

לסיכום, התקופה הביזנטית היא אחת מהתקופות החשובות והמשמעותיות של ארץ ישראל. בתקופה זו התחולל מהפך דתי ותרבותי והארץ הגיע לשיא דמוגרפי חסר תקדים שלא חזר על עצמו עד להקמת מדינת ישראל. התקופה הביזנטית מייצגת את הפיכה של ארץ ישראל לארץ מקודשת ואת ראשית הצליינות הנוצרית. גם עבור היהדות מדובר בתקופה חשובה בה פעלו האמוראים. מבחינה היסטוריוגראפית, סוף התקופה הביזנטית היא סוף העת העתיקה ותחילתם של ימי הביניים.

ב'

תקופת הברזל 1

תקופת הברזל 1 (1200—980 לפנה"ס*) תת התקופה הראשונה של תקופת הברזל בדרום הלבנט, מתחילה לאחר משברי סוף תקופת הברונזה המאוחרת והשינויים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שהביאו: האימפריות שצמחו במהלכה התמוטטו או נחלשו, והמסחר הבינלאומי שאפיין אותה פסק. בארץ-ישראל ערים נחרבו, הקשרים הבינלאומיים נותקו, והחלה תקופה של התרחשות פנים-ארצית בלבד.

הברזל 1 הינו תקופת מעבר מהמציאות הפוליטית, האתנית, והתרבותית הכנענית של תקופת הברונזה, למציאות חדשה ובה מערכים פוליטיים, עמים, ותרבויות חדשים. על כן מתאפיינת התקופה במגוון תרבותי חדש, כאשר בחלק מהאזורים נמשך אורח החיים והתרבות החומרית הכנעניים, לצד אזורים בהם מופיעים כאלו חדשים.

התקופה מחולקת לשני חלקים:

תקופת הברזל 1א (1200—1135 לפנה"ס) – מכונה גם "תקופת הברונזה המאוחרת 3" ו"תקופת מעבר ברונזה מאוחרת-ברזל". במהלכה המשיכו שלטון השושלת ה-20 המצרית בלבנט וההגמוניה של התרבות הכנענית, יחד עם הופעתם והתבססותם של תרבויות\קבוצות אתניות חדשות בעלות תרבות-חומרית ייחודית, שימשיכו להתפתח ולהגדיר את תקופת הברזל: הפרוטו-ישראלים, הפיניקים, והפלשתים.

הפלשתים מזוהים במערב השפלה, ובייחוד באשקלון, עקרון, תל-אשדוד, וגת, משויכים לגויי-הים, ומתאפיינים בתרבות עירונית ותרבות-חומרית ייחודית בעלת השפעות אגאיות, קפריסאיות ודרום-מערב אנטוליות, ומפורשים על ידי רוב החוקרים כתרבות מהגרת.

באזור ההר המרכזי, בעמק ועבר הירדן, ובנגב הצפוני מזוהים יישובים כפריים רבים, המכונים במחקר "יישובי ההתנחלות" ומובנים על ידי חלק מהחוקרים כראשית ישראל. הדעות באשר למוצא אוכלוסייה זו חלוקות: יש הטוענים שמקורם בהגירה מאזור ירדן; כי התאגדו מפליטי הערים הכנעניות שנחרבו בסוף תקופת הברונזה; כי התפתחו כתצורה חברתית-מדינית חדשה של התרבות מקומית; או שנוצרו כשילוב כלל תופעות חברתיות אלו.  

בתקופת הברזל 1ב' (1135—980 לפנה"ס) – התבססו השינויים התרבותיים שהחלו בברזל 1א': בעוד ערים כנעניות כגון מגידו וגזר המשיכו לשגשג, התרבויות החדשות פרחו לצידן: בדרום מישור החוף התרבות הפלשתית פיתחה מפעלי בנייה מונומנטלית, ותרבותה החומרית נמצאה באתרים מחוץ למרחבה המקורי: דבר המצביע על מסחר; התפשטות בני התרבות במרחב; או היטמעותם בעמים המקומיים.

בחבל ההר הפנימי, בגלעד המזרחי ובגליל העליון זוהו מאות יישובים כפריים קטנים חדשים בהם תרבות חומרית פשוטה ודלה, המפורשים כחברות חקלאיות משפחתיות-שבטיות שככל הנראה מאיגודן לאורך הזמן תקום בהמשך ממלכת ישראל, ועל כן מכונים "פרוטו-ישראלים". יש הטוענים כי מבנם החברתי תואם לתיאורים המקראיים על בני-ישראל בספר שופטים ושמואל.

לקראת סוף התקופה לאורך מישור החוף הצפוני והלבנוני התרבות העירונית הפיניקית חידשה את המסחר הימי, ובסופה ניכרת התיישבות מוגברת גם באזור הנגב ועבר הירדן, המיוחסת לקבוצות שבטיות נוודיות המתקשרות להפקה ולסחר הנחושת ממכרות וואדי-פינאן ותמנע.

התקופה מסתיימת עם נטישתם של ישובים רבים בחבל ההר וחורבן ערים ברחבי הארץ, ביניהן שילה, מגידו, תל-משוש, ותל-קסילה. לאחריהם, ניכרים שינויים במערך היישובי ובתרבות החומרית ברחבי הארץ, המבשרים את תקופת הברזל 2.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר, וקיימת מחלוקת במחקר לגבי תיארוך התקופה: ראו כרונולוגיה גבוהה, כרונולוגיה נמוכה).

מקורות

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברזל 2

תקופת הברזל 2 (980—530 לפנה"ס*) בדרום הלבנט מתאפיינת בשינויים פוליטיים משמעותיים: בראשיתה קמו ממלכות חדשות – ממלכת ישראל, יהודה, עמון, מואב, אדום, והערים הפיניקיות והפלשתיות, בסופה נכבש על ידי אימפריות, ולאחריה ימשיך להיות תחת שליטה אימפריאלית עד העת המודרנית.

התקופה הינה הראשונה בהיסטוריה עבורה קיימים מקורות היסטוריים רבים: ספרי שמואל-מלכים וחלק מספרי הנביאים מתייחסים לתקופה ויתכן והחלו להיכתב במהלכה, וכן נמצאו מקורות חיצוניים למקרא, כגון כתובות מלכותיות או תעודות מנהליות, שנמצאו בארץ, במצרים ובשטחי ממלכת אשור.

קיימת מחלוקת רבה סביב החלוקה של התקופה לתתי-תקופות ותיארוכן: גישת "הכרונולוגיה הגבוהה" מייחסת את תחילתה לשנת 1000 לפנה"ס, בעוד "הכרונולוגיה הנמוכה" לשליש האחרון של המאה ה-10. אולם ניתן לחלקה לארבעה תתי-תקופות:

הברזל 2א (980—830 לפנה"ס) – מתחיל לאחר חורבן מספר ערים בכנען ביניהן מגידו ושילה, ומתאפיין בשינויים בתרבות הקרמית. היישוב הכפרי הענף בהר של הברזל 1 הצטמצם, והחלו להתפתח ערים כגון מצפה ושומרון, בהן זוהתה בנייה מונומנטאלית ייחודית. בעיקר בצפון הארץ התגלו מעט כתובות, ובירושלים טביעות-חותם. ברחבי הנגב החלו להופיע יישובים חדשים ומצודות, שככל הנראה מתקשרים לפעילות הענפה במכרות ואדי-פינאן.  

בתקופה טרם החלו להיווצר מקורות היסטוריים שנשמרו, אולם ה"ממלכה המאוחדת" המתוארת בספרי שמואל ומלכים מיוחסת אליה. קיומה אינו ברור בממצא הארכאולוגי, ושנוי במחלוקת במחקר. המשך התיאור המקראי על שתי ממלכות, ישראל ויהודה, ניכר יותר בארכאולוגיה, כאשר ממלכת ישראל הייתה ככל הנראה החזקה, ניהלה מלחמות עם ממלכת ארם, ונבנו בה מבנים מלכותיים וציבוריים. על מעמדה של ממלכת יהודה קיים ויכוח במחקר: יש הסוברים כי נהפכה לממלכה משמעותית רק במאה ה-9 לפנה"ס, ובצילה של ישראל. במקביל, פיתחו הממלכות הפיניקיות מערכת מסחר ים-תיכוני ענפה ושגשגו. לתקופה מתוארך גם מסע שישק המוכר מכתובת כרנך המצרית ומספר מלכים, אולם לא נמצא לו זכר ארכאולוגי ברור פרט לאסטלה שהקים שישק במגידו.    

הברזל 2ב (830—700 לפנה"ס) – מתחיל לאחר חורבן העיר גת, המיוחס לממלכת ארם, לאחריו ניכרים שינויים בתרבות הקרמית. התקופה נחשבת לתקופת פריחה בייחוד בממלכת ישראל, ומתאפיינת בגידול רב באוכלוסיית הארץ והתחדשות היישוב הכפרי. בערי הממלכה ניכרים ריבוד חברתי משמעותי, בנייה מונומנטאלית, מסחר בינלאומי, התפתחות המנהל ושימוש בכתב. אלו יחד עם המקורות ההיסטוריים מספרים על הפיכתה של ישראל לכוח אזורי מרכזי, שהתמודד מול ממלכות שכנות חזקות כגון ארם.

בשליש האחרון של המאה ה-8 כבשה האימפריה האשורית בהדרגה את ממלכת ישראל, הרגו והגלו רבים מהתושבים והפכו את המרחב לפחוות אשוריות. מתקופה זו ועד סוף תקופת הברזל התאפיין האזור בדלילות דמוגרפית וכלכלית.

ממלכת צור, ממלכת יהודה וערי פלשת הפכו לממלכות חסות של אשור והוסיפו לשגשג: ערים גדלו, נבנו בהן מבנים מונומנטאליים, הוקמו ישובים ומצודות חדשים, ומסוף התקופה נמצאו עדויות לכתב ומנהל. המסחר התפתח, והפיניקים הרחיבו את קשריהם הבינלאומיים. 

אולם מרידות של ממלכות אלו הובילו למסעות אשוריים נוספים לאזור שהמיטו חורבנות כבדים, האחרון מסע סנחריב ב-701 לפנה"ס שהוביל להרס ערי חבל השפלה, העברתה מממלכת יהודה לעקרון, לשפל דמוגרפי, הרס הכלכלה, וסוף התקופה.  

הברזל 2ג (700—586 לפנה"ס) – מייצג את השלטון האשורי בארץ-ישראל, תחתיו נשאר צפון הארץ פחוות אשוריות דלות, אולם בדרומה המשיכו ממלכות החסות לשגשג: ביהודה וערי פלשת ערים גדלו והוקמו בהן מבנים מונומנטאליים, השפלה שוקמה בחלקה, ונוצרו ישובים חדשים באזורים חדשים, כגון מצודות בהם עדות לכתב, מנהל, וצבא, או ישובים חקלאיים. תל-חדיד הפכה לעיר מנהל אשורית, וסביבה ניכרת עלייה בישוב, בחלקה כנראה התיישבות גולים. התרבות החומרית מעידה על פיתוח המסחר הבינלאומי, הממלכות הפיניקיות המשיכו לפתח את קשריהן והקימו מושבות מסחר בחופים זרים, וגם בפלשת ערים גדלו ושגשגו, כגון אשקלון ועקרון בה הוקמה תעשיית שמן-זית. חוקרים טוענים כי חלקים מהתנ"ך החלו להיכתב בתקופה זו.

לקראת סוף התקופה נחלשה האימפריה האשורית, הממלכה המצרית השתלטה לזמן קצר בעיקר על אזור החוף, ובמהרה כבשה האימפריה הבבלית את הלבנט באלימות תוך הרס, הריגה והגליה: ב-604 לפנה"ס החריבה את ערי פלשת, וב-586 את יהודה, והביאה לסוף התקופה.

הברזל 2ד' (586—530 לפנה"ס) – מייצג את שלטון האימפריה הבבלית במרחב. התרבות החומרית ממשיכה את קודמתה, אך הממצאים מהתקופה דלים, ופרשנותם שנויה במחלוקת. יש חוקרים הרואים בתקופה תקופת הרס ושפל יישובי, דמוגרפי וכלכלי בכל הארץ שנבעו מהכיבוש והשליטה הבבליים, אולם יש הסוברים שהחורבן הבבלי התמקד בערים ורק האליטה החברתית הוגלתה, וכי האזור הכפרי ורוב האוכלוסייה נפגעו מעט יחסית והצליחו להשתקם.  

חלקים מן המקרא מיוחסים לתקופה. סופה וסוף תקופת הברזל נבע מכיבוש הארץ על ידי הפרסים, ותחילת התקופה הפרסית.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר.

מקורות

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברונזה הקדומה

תקופת הברונזה הקדומה היא התקופה בה הופיעו לראשונה ישובים עירוניים בדרום הלבנט, ולכן היא נחשבת לפרק זמן חשוב ומשמעותי בתולדות הארץ. רבות מן הערים שהוקמו בתקופה זו מוכרות לנו מתקופת המקרא, כגון ירושלים, מגידו, חצור ועוד. התקופה מקבילה לעלייתן של הציוויליזציות הקדומות במסופוטמיה ובמצרים.

משך התקופה כ-1,300 שנה, בין 3,700 ועד 2,400 לפנה"ס. משך הזמן הארוך הזה חולק לארבעה שלבים עיקריים:

  • ברונזה קדומה 1א (3,700 – 3,300 לפנה"ס)
  • ברונזה קדומה 1ב (3,300 – 3,100 לפנה"ס)
  • ברונזה קדומה 2 (3,100 – 2,900 לפנה"ס)
  • ברונזה קדומה 3 (2,900 – 2,400 לפנה"ס)

ראשית התקופה (ברונזה קדומה 1א-ב) מתאפיינת ביישובים כפריים פשוטים, מרוחקים זה מזה ומפוזרים. המבנים והכלים שנמצאו בהם פשוטים מאוד. הכלכלה התבססה על חקלאות "החבילה הים-תיכונית": דגנים, גפן, זית, צאן ובקר. ראשית התקופה מתאפיינת גם בנוכחות והשפעה תרבותית של ממלכת מצרים בדרום-מערב הארץ.

במהלך התקופה (ברונזה קדומה 2) הארץ עברה שינויים מרחיקי לכת. הנוכחות המצרית נעלמה, ובמקביל הכפרים גדלו ונעשו צפופים יותר. החלו להתפתח מערכות מסחר אזוריות, למשל עם מצרים, ובנייה ציבורית ופולחנית, ומן הממצאים ניתן לראות את הופעתם של מעמדות חברתיים. בהמשך בוצרו הכפרים, והם עברו תהליך של עיור.

בשיאה של התקופה (ברונזה קדומה 3) ושל תהליך העיור ניכרים הבדלים משמעותיים בין מעמדות חברתיים, יחד עם נטישת כפרים לטובת הערים המבוצרות היטב. עם זאת המסחר האזורי בתקופה הצטמצם. תקופת הברונזה הקדומה מסתיימת עם קריסתה של המערכת העירונית, כאשר הערים ננטשות ונראה כי התושבים חוזרים להתקיים בעורך חיים כפרי ונוודי, לעיתים קרובות הרחק מאזורי הישוב של תקופת הברונזה הקדומה, ומתחילה תקופת הברונזה הביניימית.

מקורות

שי, א. (נדלה ב-5 ליוני, 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). (2019). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א'). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

בקע, משקולת

משקולת 'בקע' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'בקע' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה מחצית ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'בקע' נע בין 5.66 גרם ל-6.65 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'בקע' התגלתה לראשונה כאשר הארכיאולוג האמריקאי צ'ארלס טורי קנה בירושלים משקולת כזו מסוחר עתיקות מקומי. בהמשך התגלו משקולות נוספות בחפירות ברחבי הארץ. בחינת המשקולות השונות שהתגלו אישש את דברי הפסוק בשמות ל"ח, כ"ו המציג את ה'בקע' בתור שם משקלה של מחצית השקל שניתנה כתרומה למשכן. אמנם, יש חוקרים הסוברים כי ה'בקע' ייצג רק את מחצית שקל הקודש ולא שקלים אחרים (שקל 'למלך' והשקל הרגיל). הבדלים בגדלים בין משקולות 'בקע' שונות ניתן להבין כשחיקה של המשקולות או ביטוי לירידת או עליית ערך שקל הקודש.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

א' שטרן, 'מידות ומשקלות', אנציקלופדיה מקראית, ד, עמ' 878-846

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

C. C. Torrey, ‘Semitic Epigraphical Notes’, JAOS 24 (1903), pp. 205-226

ביקורת המקרא

היא תחום המחקר האקדמי של המקרא: התנ"ך, הספרים החיצוניים והברית החדשה. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו הדתי של הטקסט, ומבקשת לחקור אותו בכלים פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית המקורות

תקופת הברונזה התיכונה

תקופת הברונזה התיכונה היא תקופה ארכיאולוגית בת כ-500 שנים (1950-1470 לפנה"ס). חשיבותה של התקופה נובע מהשינוי החד שהתרחש בארץ, מאורח החיים הכפרי והנוודי של התקופה הקודמת, לאורח חיים עירוני. התשתית העירונית והמדינית שקמה בתקופה זו תמשיך להתקיים בדרום הלבנט לכל אורך אלף השנים הבאות, במהלך תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל. זוהי אחת התקופות המיושבות ביותר בהיסטוריה של האזור, והיא מתייחדת בביצורים המאסיביים של עריה, אשר הוקפו בדרך כלל בסוללות ביצורים אדירות שיצרו את צורתם של רוב התלים בארץ. כמו כן, זוהי התקופה בה הומצא הכתב הכנעני, ולראשונה בהיסטוריה מוזכרת ארץ כנען ועריה במקורות כתובים. כתבי המארות המצריים מזכירים שמות של ערים ומלכים מהמרחב, וביניהם אשקלון, ירושלים, חצור ועוד.

מבחינה כלכלית ומסחרית, בתקופה זו הופיעו מערכות סחר יבשתי וימי מורכבות, הנפרסות על פני מרחבים חסרי תקדים – ממסופוטמיה עד אנטוליה, מצרים, והים האגאי. כך בתקופה זו התעצמו השפעות תרבותיות הדדיות, הניכרות בערים המבוצרות שהוקמו לאורך מישור החוף הכנעני, כגון אשקלון, יפו ועכו. המבנה המדיני העירוני עבר להתבסס סביב ארמונות המהווים מוקדי כוח כלכלי ודתי, וברחבי סוריה ומסופוטמיה עלתה התרבות האמורית לשלטון.

התקופה מחולקת לשלוש תקופות משנה, שהמעבר ביניהן מתבסס על שינויים הדרגתיים בסגנון כלי החרס:

במהלך הברונזה התיכונה 1 (1950-1710 לפנה"ס) בוצרו יישובי המרחב בהדרגה, החלה בנייה מונומנטאלית, והתפתח מערך עירוני עם עורף כפרי וחקלאי.

בברונזה התיכונה 2 (1710-1590 לפנה"ס) ערים ברחבי דרום הלבנט, כגון חצור ואשקלון, התחזקו ונהיו לערי-ממלכה קטנות השולטות על הישובים שסביבן. בנוסף, כלי חרס כנעניים מהתקופה שנמצאו באתרים במצרים מאפשרים לתארכה על פי הכתבים המצריים, וכן מצביעים על ההתפתחות בקשרי המסחר של דרום הלבנט, כאשר גם בקפריסין התגלתה תרבות חומרית כנענית.

בברונזה התיכונה 3 (1590-1470 לפנה"ס) העיור בכנען הגיעה לשיאו, והתרבות החומרית באזורים מסוימים מרמזת על התחזקות הקשרים ו\או ההשפעות המצריות, יחד עם התעצמות השתתפותה של כנען במערכת המסחר הימי, בייחוד עם קפריסין והמרחב האגאי. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים פוליטיים במצריים: איחודה לאחר הבסת שושלת החיקסוס, שהשפיעו גם על דרום כנען: תל אל-עג'ול או תל אל-פרעה (דרום) נכבשו, ויש הטוענים כי האזור כולו נכנס תחת הגמוניה מצרית.

סופה של התקופה והמעבר לתקופת הברונזה המאוחרת מבוסס על שינוי היסטורי זה, הידוע ממקורות מצריים, ולא ניכרים הבדלים משמעותיים בתרבות החומרית. יחד עם זאת, מספר ערים כנעניות חרבו בסוף התקופה לאורך עשרות שנים, ויש המקשרים חורבנות אלו למתקפות המצריות, או גם לנסיבות פוליטיות פנימיות, או לגורמים סביבתיים.

מקורות

יסעור-לנדאו, א. (2019). תקופת הברונזה התיכונה. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א') (ע"מ 333-436). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברזל

תקופת הברזל (1200—530 לפנה"ס*) בדרום הלבנט נחשבת לתקופה הראשונה במרחב בעלת מקורות היסטוריים רבים: היא מקבילה היסטורית למאורעות תקופת השופטים והמלוכה המתוארים בספרי שופטים-מלכים וחלק מספרי הנביאים במקרא, ויש חוקרים המשייכים את ראשית כתיבתם אליה. כמו כן קיימים מקורות היסטוריים חוץ-מקראיים מגוונים המתוארכים לתקופה. הממצא הארכאולוגי לעיתים תואם את הטקסט המקראי והמקורות ההיסטוריים ולעיתים סותר אותם לחלוטין, ועל הפערים הללו מתנהל דיון ער במחקר הארכאולוגי, ההיסטורי, והמקראי כבר מראשיתו לפני כ-150 שנה.

התקופה מתאפיינת בהתפתחויות תרבותיות ופוליטיות רבות ומשמעותיות ששינו את האזור לחלוטין. בעוד בתקופה הקודמת (ברונזה מאוחרת) נשלט על ידי האימפריה המצרית, ורווחה בו התרבות הכנענית, בתקופת הברזל עזבו המצרים את המרחב וקמו והתבססו בו ישויות תרבותיות-אתניות חדשות, חלקן בנות הארץ וחלקן מהגרות: גויי הים (בייחוד הפלשתים), הישראלים, והפיניקים, שלאורך התקופה פיתחו מסגרות מדיניות חדשות לאזור – ממלכות ישראל, יהודה, ערי פלשת, וצור הפיניקית. ביניהן ובינן לבין הממלכות והאימפריות באזורים השכנים התקיימו לאורך התקופה יחסים מורכבים. בחלקה האחרון של התקופה נכבש האזור בידי אימפריות חדשות – האשורית והבבלית, והפך לחלק ממערך פוליטי רחב, חדש, ומורכב. כיבושים אלו פותחים תקופה ארוכה, שתמשך עד לעת החדשה, בה יהיה דרום הלבנט תחת שליטה אימפריאלית.

החלוקה והתיארוך של התקופה לתתי-תקופות שנויים במחלוקת רבה במחקר (ראו כרונולגיה גבוהה, כרונולגיה נמוכה), אולם מוסכם להפרידה לשני חלקים: ברזל 1 (1200—980 לפנה"ס לערך) – בה החלו השינויים התרבותיים, האתניים, והמדיניים במרחב, וברזל 2 (980—530 לפנה"ס לערך) – בה התבססו והוקמו ממלכות אזוריות, ונכנס האזור תחת שליטה אימפריאלית-מסופוטמית. תת החלוקה לתתי-תקופות בתקופה אינה מוסכמת, אך ניתן לחלקה בשיטה הבאה:

תקופת הברזל 1א 1200—1135 לפנה"ס.

תקופת הברזל 1ב 1135—980 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2א 980—830 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ב 830—700 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ג 700—586 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ד 586—530 לפנה"ס.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר

מקורות:

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

בית ארבעת המרחבים

בית ארבעת המרחבים או הבית הישראלי הוא טיפוס של מבנה שהתגלה באתרי חפירה רבים ברחבי ארץ ישראל ומחוצה לה. מקורו בתקופת הברונזה המאוחרת, ולאחר מכן הוא אומץ על ידי המתיישבים החדשים שהחלו לאכלס את אזור ההר בארץ ישראל בתקופת הברזל, ושנודעו מאוחר יותר במאה התשיעית לפני הספירה כ"ממלכת יהודה" ו"ממלכת ישראל". משום כך הוא מהווה מאפיין של נקודת יישוב ישראלית בתקופת הברזל ("התקופה הישראלית").

תקופת הברונזה המאוחרת

תקופת הברונזה המאוחרת (1550-1185 לפנה"ס) היא התקופה שלאחר תקופת הברונזה התיכונה ולפני תקופת הברזל 1. בתקופה זו נכנסה הארץ תחת שלטונה של הממלכה המצרית החדשה. לראשונה בהיסטוריה היתה הארץ תחת כיבוש אימפריאלי. תקופה זו היא חלק מהקשר פוליטי רחב ומשמעותי בהיסטוריה האנושית. יחד עם מצרים, ברחבי המזרח הקדום החלו לצמוח אימפריות כגון חתי, מיתני ואשור, אשר השתלטו על שטחים ואוכלוסיות נרחבות, נאבקו זו בזו עליהם, ופיתחו מערכת דיפלומטית מורכבת. כחלק מכך, מערכות המסחר השתכללו. בין שליטי האימפריות, ובינם לבין הערים שבשליטתם נרקמה מערכת חלופת מכתבים, ששרדו בארכיונים מלכותיים, ורבים מהם מתייחסים לערים בדרום הלבנט. בתקופה הזו מופיע השימוש הראשון בכתב בכנען.

בעוד במזרח הקדום נראתה פריחה חסרת תקדים, המחקר הארכאולוגי מצביע שבתקופה זו הערים בארץ, השטח הכפרי עליו שלטו, וגודל האוכלוסייה יושבת הקבע קטנו משמעותית. במקורות כתובים ממצרים עולה כי חיו בארץ אוכלוסיות נוודיות שככל הנראה ערערו את המערכת העירונית. על אף צמצום האוכלוסייה, ניכרת התעצמות העושר והמגוון החומרי. היתה תנועה רבה של סחורות, חומרי גלם, וחפצי יוקרה ברחבי המזרח הקדום, ובכנען התקופה מתאפיינת בצריכה ראוותנית.

התקופה מחולקת לתת-תקופות:

הברונזה המאוחרת 1א' (1550-1450 לפנה"ס) – מתחילה עם עליית השושלת ה-18 במצרים לאחר הבסת שושלת החיקסוס. השושלת ה-18 פלשה לכנען וכבשה את העיר שרוחן (ככל הנראה תל אל-עג'ול). בארץ התגלו שכבות חורבן בערים רבות מפרק זמן של כמה עשרות שנים, וחלק מהחוקרים משייכים אותן לתהליך כיבוש הארץ על ידי המצרים (אולם חלק טוענים שהסיבה היא משברים פנימיים או סביבתיים). התקופה מתאפיינת בירידה בכמות היישובים בכנען.

הברונזה המאוחרת 1ב' (1450-1400 לפנה"ס) – במהלכה החלה מצרים לבסס את שלטונה בלבנט בסדרת מסעות מלחמה, לאחריהם הקימה מרכזי שלטון בכנען, למשל בעזה, יפו, ובית שאן. שלטונה התבסס על בריתות עם שליטי הערים המקומיים.

הברונזה המאוחרת 2א' (1400-1300 לפנה"ס) – לתקופה זו מתוארכים ארכיוני אל-עמארנה שבהם התכתבויות רבות בין שליטי מצרים לערים רבות בכנען (ביניהן מגידו, לכיש, וירושלים). הן מספרות על המצב הפוליטי בארץ: מאבקים טריטוריאליים בין ערים, מאבקים נגד אוכלוסיות נוודיות, ופקודות השלטון המצרי לערים, המעידות על אי-השקט ששרר בתקופה.

הברונזה המאוחרת 2ב' (1300-1185 לפנה"ס) – בה עלתה השושלת ה-19 במצרים, שהגבירה את הנוכחות המצרית בכנען: מרכזי שלטון נוספים נבנו, כגון תל חסי, גזר ואפק. הוקמו מבנים נושאי כתובות מלכותיות, והתרבות החומרית מעידה על נוכחות גוברת של מצרים במרחב, ויש המקשרים לכך גם את העלייה הניכרת בכמות הישובים בכנען בתקופה.

במחצית השנייה של המאה ה-13 ובמאה ה-12 לפנה"ס תהליכים עלומים הובילו להתפרקות המערך האימפריאלי במזרח הקדום: אימפריות קרסו, ועימן מערכת הקשרים הדיפלומטיים והמסחר הבינלאומי. המרחב סבל ממשברים, רעב, ותנועה של אוכלוסיות. גם בכנען ערים רבות חרבו, חלקן השתקמו וחלקן ננטשו.

הברונזה המאוחרת 3 (1185-1140) – המחצית הראשונה של המאה ה-12 מכונה הן תקופת הברונזה המאוחרת 3 – בשל הנוכחות המצרית והעיור הכנעני בתקופה, והן ברזל 1א' – בשל זיהוים של מאפייני תרבות חומרית חדשים המציעים את גיבושן\כניסתן של אוכלוסיות\תרבויות חדשות לכנען – "גויי הים", ו"פרוטו-ישראלים". על כן יש המחשיבים אותה "תקופת חפיפה ברונזה מאוחרת-ברזל 1". מהמחצית השנייה של המאה ה-12 כמות הממצא החומרי המצרי שנמצא בארץ מתמעטת, השליטה המצרית בדרום הלבנט מסתיימת, ועימה תקופת הברונזה.

מקורות

שי, א. (נדלה ב-23 בספטמבר 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

בונימוביץ, ש. (2019). תקופת הברונזה המאוחרת. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 12-107). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברונזה הביניימית

תקופת הברונזה הביניימית (2500-2000 לפנה"ס), הינה תקופה מסתורית ומרתקת בהיסטוריה ובארכאולוגיה של ארץ ישראל: התקופה ממוקמת על הרצף הכרונולוגי בין תקופת הברונזה הקדומה לברונזה התיכונה, ומצד אחד מציגה מאפיינים הממשיכים את התקופה הקודמת (ולכן מכונה לעיתים "תקופת הברונזה הקדומה ד'"), ומצד שני יש בה מאפיינים חדשים שימשיכו ויתעצמו בתקופה הבאה (ולכן כונתה לפעמים "תקופת הברונזה התיכונה 1"). יחד עם זאת, ניכרים הבדלים מהותיים בינה לבין התקופות התוחמות אותה, המציירים את הברונזה הביניימית כתקופת שבר חברתי גדול.    

התקופה מתאפיינת בשינוי חד מאורח החיים העירוני שרווח בברונזה הקדומה לאורח חיים כפרי ונוודי. ישובים חדשים, ארעיים, או כפריים ודלים בהשוואה לערי הברונזה הקדומה המבוצרות, הוקמו באזורים בהם לא היה ישוב רב לפני כן וגם לא ימשיך אחרי כן, לרבות באזורים צחיחים. בערי הברונזה הקדומה בהן נמשך הישוב בתקופה ניכרת בניה חדשה, כפרית, צנועה, ודלה.

סגנון כלי החרס בתקופה מגוון ומשתנה בין אזורים שונים במרחב, וניכרים בו פיתוחים טכנולוגים ואומנותיים לצד המשכיות מסורתית. קבוצות כלים מסוימות מציגות השפעות סגנוניות זרות, בכללן כאלו המגיעות מתרבויות צפון הלבנט, ויש המפרשים אותן כעדות להתחזקות הקשרים בין צפון ודרום הלבנט בתקופה. יש המוסיפים וטוענים כי בתקופה השתנתה הזיקה התרבותית והפוליטית של המרחב, והחלה לנטות צפונה, וזאת בניגוד לזיקה התרבותית המצרית החזקה בתקופה הקודמת.   

בתקופה בולט השימוש המוגבר במתכת: נמצאו כלי מתכת רבים, בייחוד בקבורות, ועמם מופיעות טכנולוגיות מטלורגיות חדשות ומשמעותיות: על אף ששמה של התקופה הקודמת "תקופת הברונזה הקדומה", בשל השימוש בברונזה במצרים ומסופוטמיה, רק בתקופת הברונזה הביניימית החל ייצור מכוון של סגסוגת ברונזה בארץ.  

מאפיין בולט נוסף של התקופה הינו ריבוי ואופי הקבורה: התגלו בארץ בתי קברות רבים, בחלקם מאות קברים, אשר לעיתים קרובות לבנייתם הוקדשה השקעה רבה. לרוב יכילו נקבר בודד או מספר נקברים, ומנחות. יחד עם זאת ניכר מגוון גדול בקבורות, ולעיתים אף בתוך שטח קבורה אחד ימצאו קברים מסוגים שונים.   

הוצעו הסברים שונים לשינוי החד שחל בתקופת הברונזה הביניימית מהתקופה שקדמה לה: כניסה של אוכלוסייה מהגרת למרחב, כנראה מצפון הלבנט; שבר חברתי פנימי בערים בארץ, שהוביל לפירוק המרקם החברתי העירוני ולבניית מערך שבטי חדש; או לחילופין, יש המציעים שהסיבה לשבר נבעה משינויים סביבתיים משמעותיים, כגון שינויי אקלים.

מקורות:

שי, א. (נדלה ב-25 באוגוסט, 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

גרינהוט, צ. (2019). תקופת הברונזה הביניימית. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א') (ע"מ 259-329). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

ג'

גרה, משקולת

משקולת 'גרה' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). ישנה מחלוקת בין החוקרים האם ה'גרה' ייצגה 1/20 מה'שקל' או 1/24. לפי הדעה הראשונה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.569 גרם. לפי הדעה השנייה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.47 גרם.

משקולות ה'גרה' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג האירי רוברט מקאליסטר בזמן שחפר בתל גזר. משקולות זעירות אלו סומנו רק באמצעות ספרות היראטיות (אחד מהכתבים המצריים). בהמשך התגלו משקולות זעירות נוספות ברחבי הארץ, בעלות משקלים שונים וספרות היראטיות שונות. הועלתה השערה על ידי החוקרים שחריטת שם המידה על משקולת קטנה כל כך היה גם קשה מבחינה טכנית וגם היה גורע מערכה בצורה משמעותית (בשונה ממשקולות גדולות יותר). יש לציין שטרם התגלתה משקולת של 'גרה' אחת, אלא רק כפולות ה'גרה' (3 'גרה', 5 'גרה' וכן הלאה).

המילה 'גרה' בתור שמן של אותן משקולות זעירות בתוך מערכת ה'שקל' נלקחה במקור הן מהמקרא והן ממערכת מידות דומה שהייתה נהוגה באשור ובבבל, שם הייתה מידה בשם 'גִירוּ'. בשנת 2003 פורסם אוסטרקון מאזור הרי יהודה שתיאר שתי עסקאות כספיות והזכיר את המילה 'גר[ה]' לצד הסמליל שמסמל את ה'שקל', מה שאישר את היות ה'גרה' חלק ממערכת ה'שקל'.

מקורות:

ג' ברקאי, 'משקלות גרה מתקופת הברזל', בתוך: ב' מזר (עורך), ספר יוחנן אהרוני (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה טו), ירושלים תשמ"א, עמ' 296-288

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

E. Eshel, ‘A Late Iron Age Ostracon Featuring the Term לצדכן’, IEJ 53 (2003), pp. 151-163

R. Kletter, Economic Keystones: The Weight System of the Kingdom of Judah, Sheffield 1998

R. A. S. Macalister, The Excavation of Gezer: 1902-1905 and 1907-1909 – Volume II, London 1912

ד'

האסכולה הדויטרונומיסטית

בביקורת המקרא, ההשקפה הדויטרונומיסטית היא ההשקפה המיוחסת למערך של אמונות ודעות שהושפעו מ"המקור הדויטרונומיסטי" האו ספר דברים, הקרוי גם "משנה תורה". מקור המילה בשמו של ספר דברים בתרגום השבעים ליוונית וללטינית – הוולגטה

דנדרוכרונולוגיה

שיטת תארוך המבוססת על מדידת עובי הטבעות בגזעי עצים. מדי שנה מתווספת בעץ טבעת שעובייה משתנה בהתאם למשקעים ותנאים נוספים. באמצעות גזעי עצים שיש ביניהם טבעות חופפות, ניתן לתארך גם ממצאי עץ המתגלים בחפירות. באמצעות שיטה זו ניתן לבנות ציר זמן המגיע עד אלפי שנים לאחור. 

דרך הים

"דרך הים" היא השם במחקר של נתיב יבשתי קדום אשר חיבר בין ארץ מצרים מדרום, דרך דרום הלבנט ועד לממלכות והאימפריות בסוריה ומסופוטמיה (אשור, בבל, פרס). הדרך שימשה ציר מרכזי וחשוב לתנועת מסחר וכוחות צבאיים בין אימפריות. לאורכה קמו ערים מרכזיות בארץ ישראל, כגון מגידו, חצור, אשדוד ועזה, אשר נשכרו מהיותה של כנען מסדרון ואזור מעבר הכרחי. מיקומן על דרך הים העלתה את חשיבותן ערים אלו בתקופת הברונזה והברזל ואף בתקופות מאוחרות עת נקראה בלטינית 'ויה מאריס'.

הדרך התחילה ב"סילה" שבמצרים (תל אבו-צ'יפה) ונמשכה לאורך חופי סיני עד אל-עריש ורפיח ומשם המשיכה לעיר עזה. מעזה נמתחה לאורך חוף הים התיכון דרך אשקלון ואשדוד ים. בנקודה זו התפצלה הדרך. כיוון אחד המשיך לאורך החוף הפיניקי וצפונה עד לבקעת הלבנון (פרופסור יוחנן אהרוני טען כי סביר שרק דרך זו נקראה 'דרך הים'). דרך נוספת פנתה מזרחה, עברה למרגלות מגידו, בית שאן עד לכנרת. באגם התפצלה הדרך לשלוש. נתיב אחד פנה לכיוון עכו ומשם לאורך החוף הפיניקי עד לאוגרית. הנתיב השני, הנוח יותר, המשיך צפונה דרך חצור לרמת הגולן ולדמשק, לאחריהם לנווה המדבר תדמור ולאזור הפרת, ומשם לחמת ולחלב. נתיב שלישי התחבר ממזרח דרך בית שאן ל'דרך המלך' שעברה בעבר הירדן.

אזכורים היסטוריים

אחד האזכורים הקדומים ביותר לדרך נמצא באגרת 'פפירוס אנסטסי' שנכתבה בימי רעמסס השני מלך מצרים במאה ה-13 לפנה"ס. באגרת מצוינות הערים לאורך החוף מפיניקיה ועד רפיח. ברשימות של תחותמס השלישי מהמאה ה-15 לפנה"ס מופיעות רשימת הערים על דרך הים בצפון השפלה והשרון.

במקרא מופיע הביטוי 'דרך הים' בספר ישעיהו פרק ח, פסוק כ"ג: "וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד–דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם". אזכור זה מתכוון לדרך הים כדרך החוף הישראלית, כאשר הנביא מספר על כיבושיו של תגלת פלאסר השלישי. מוקדם יותר בסיפור יציאת מצרים (שמות י"ג, י"ז) מכונה אותה דרך בשם 'ארץ פלישתים'.

בתרגום הלטיני לישעיהו נקראת הדרך 'ויה מאריס' (via maris), ובימי הביניים נקראה 'הדרך מדמשק אל הים'.

נקודות מפתח בדרך הים מוזכרות פעמים רבות בתיאור מסעות כיבוש. לדוגמה, המעבר מהשרון לעמק יזרעאל שבו הדרכים צרות ומועדות לחסימה – במיוחד המעבר בנחל עירון. אחת הערים החשובות על הדרך הינה מגידו. אין דרך לעקוף את העיר לא למגיעים מכיוון צפון ולא מהדרום. העיר נמצאת על צומת מרכזית של דרכים בינלאומיות, ממנה מסתעפים הנתיבים כמניפה. העיר מוזכרת במסעות מלחמה רבים, החל ממסעות מצרים מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת וכיבוש הארץ על ידי יהושע.

מקורות

אהרוני י. 1987. דרך הים", ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 35–41.

Meshel, Z. 1973. “Was There a 'Via Maris'?”. Israel Exploration Journal, Vol. 23, No. 3. pp. 162-166

ה'

התקופה ההלניסטית

התקופה ההלניסטית- 333 לפנה"ס- 30 לפנה"ס

בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את סוריה וישראל לאחר מאתיים שנות שלטון האימפריה הפרסית. לאחר מותו ב-323 לפנה"ס החלה תחרות פוליטית וצבאית בין הגנרלים בצבא אלכסנדר (המכונים "דיאדוכים") על ירושת האימפריה שהקים. ארץ ישראל היתה אחד ממוקדי המאבק בין בית תלמי אשר ישב במצרים לבין בית סלאוקוס אשר ישב בסוריה, בסדרה של קרבות הנקראות המלחמות הסוריות. בין 301 לפנה"ס עד 200 לפנה"ס שולטים בארץ התלמים, ובין 200 לפנה"ס ל-103 לפנה"ס שולטים הסלאוקים. 

בתקופה הפרסית הונהגה בחבל יהודה אוטונומיה דתית-פולחנית. נוהג זה המשיך גם בתקופה ההלניסטית, בד בבד עם התפשטות ההתרבות היוונית-הלניסטית אשר התמזגה בהדרגה עם תרבויות המזרח, ובכללם בארץ ישראל. הגישה המובילה כיום במחקר גורסת כי אינטרסים כלכליים-מסחריים עומדים ביסוד התפשטות התרבות ההלניסטית, זאת בניגוד לגישה מחקרית קודמת שגרסה כי היו אלה מניעים תרבותיים.. רבים מקרב תושבי יהודה אימצו את התרבות והמנהגים ההלניסטים ועל כן כונו "מתייוונים".

בשנת 169 לפנה"ס עלה אנטיוכוס הרביעי על ירושלים, תוך ניצול סכסוך פנים-יהודי. הוא שדד את אוצרות בית המקדש וגזר גזרות אשר פוגעות באוטונומיה הדתית היהודית כגון איסור על ברית מילה ועוד. גזרות אלו היו המניע לפרוץ מרד החשמונאים המנצל את חולשת האימפריה. בעקבות גזרות אלה פרץ מרד החשמונאים, שניצל את חולשת האימפריה וכונן משטר עצמאי יהודי בארץ ישראל למשך שמונים שנה, מ-140 לפנה"ס עד השתלטותה של האימפריה הרומית השנת 63 לפנה"ס.

עדויות ארכאולוגיות מהתקופה הלניסטיות בארץ ישראל מצביעות על שילוב תרבות זו בחיים הדתיים והתרבותיים. השפה היוונית, יחד עם שמות ומנהגים הלניסטיים מופיעים בממצאים, בעיקר בקרב האוכלוסייה העירונית כגון בירושלים, בית שאן ולאורך החוף. המתייוונים הגיעו בדרך כלל מהמעמד הגבוה והכהונה. דוגמה אחת היא הכהן הגדול בירושלים בשנים 175-172 לפנה"ס אשר שינה את שמו מיהושוע ליאסון על שם גיבור מיתולוגי יווני.

בחינה של הממצאים האדריכליים מראה כי המצודות ומקומות הפולחן ההלניסטיים המשיכו מסורות בניה מקומיות. פרופסור צ'ריקובר כותב כי המונח "פוליס" בהקשר הארץ ישראלי אינו הקמה של עיר יוונית חדשה, אלא קבלת החוקה היוונית על ידי עיר קיימת, אשר קיבלה על עצמה שם יווני חדש ועברה תהליכים של הלניזציה חברתית. פרופ' אורן טל גורס כי ההלניזם בארץ ישראל הוטמע חלקית והתבטא בעיקר בתחומים של מינהל כגון: שפה, כתב, מטבעות, ממסד, בעלי תפקידים והיבטים צבאיים. ממצאים אדריכליים נוספים הינם צבאיים בעיקרם כגון, מצודות, מבצרים ומצדים. בחלקם ניכר שימוש למנהל והם עשויים להסביר את העדרם היחסי של מבני הציבור המנהליים מתקופה זו.

עדות למנהל ההלניסטי מופיעה בממצא הקטן במספר תילים עיקריים שנחפרו ביניהם, תל מיכל, תל אנפה, דור, שכם ותל קדש. באתרים אלו נמצאו מטבעות, חותמות, בולות, משקלות וממצא אפיגרפי אחר. הממצאים הנומיסמטים מתחלקים בין טביעות אוטונומיות עירוניות באישור השליט, לבין מטבעות ממלכתיות. השפעה הלניסטית נוספת במרחב הארץ ישראלי ניכרת בכלי נשק,  ובייחוד הימצאותן של אבני הקלע מעופרת הנושאות לעיתים כיתוב ואיקונוגרפיה. כמו כן, מאופיינת תקופה זו גם בחידושים טכנולוגים רבים, כגון תהליכי ייצור של זכוכית וקרמיקה. שינויים ניכרים נוספים הינם בסדרי המנהל ובתחומי הפילוסופיה והספורט.

חוקרים רבים טוענים כי אין לראות בהלניזם תרבות שנכפתה על המזרח אלא, תקופה בה התמזגו תרבויות מזרח ומערב במובנים דתיים-תרבותיים-כלכליים וטכנולוגיים לכדי ישות תרבותית חדשה, אשר הגיעה ללכידות שלמה יותר בתקופה הרומית. על פי גישה זו יש לראות את התקופה ההלניסטית בארץ ישראל כתקופה המשכית ישירה למסורות עבר מחד, ומאידך תחילת מיזוג ושילוב תרבותי בין מזרח למערב.

מקורות

טל, אורן. 2007." ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית- היבט ארכיאולוגי". קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא. גיליון 13, עמ' 2-14.

טל, אורן. 2007. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית: בין מסורת לחידוש.  מוסד ביאליק, ירושלים.

השערת התעודות

השערת התעודות (גם תורת המקורות, או השערת גרף-ולהאוזן) היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. כיום התאוריה כיום פחות מקובלת בעולם המחקר

התקופה ההלניסטית

התקופה ההלניסטית- 333 לפנה"ס- 30 לפנה"ס

בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את סוריה וישראל לאחר מאתיים שנות שלטון האימפריה הפרסית. לאחר מותו ב-323 לפנה"ס החלה תחרות פוליטית וצבאית בין הגנרלים בצבא אלכסנדר (המכונים "דיאדוכים") על ירושת האימפריה שהקים. ארץ ישראל היתה אחד ממוקדי המאבק בין בית תלמי אשר ישב במצרים לבין בית סלאוקוס אשר ישב בסוריה, בסדרה של קרבות הנקראות המלחמות הסוריות. בין 301 לפנה"ס עד 200 לפנה"ס שולטים בארץ התלמים, ובין 200 לפנה"ס ל-103 לפנה"ס שולטים הסלאוקים. 

בתקופה הפרסית הונהגה בחבל יהודיה אוטונומיה דתית-פולחנית. נוהג זה המשיך גם בתקופה ההלניסטית, בד בבד עם התפשטות ההתרבות היוונית-הלניסטית אשר התמזגה בהדרגה עם תרבויות המזרח, ובכללם בארץ ישראל. הגישה המובילה כיום במחקר גורסת כי אינטרסים כלכליים-מסחריים עומדים ביסוד התפשטות התרבות ההלניסטית, זאת בניגוד לגישה מחקרית קודמת שגרסה כי היו אלה מניעים תרבותיים.. רבים מקרב תושבי יהודה אימצו את התרבות והמנהגים ההלניסטים ועל כן כונו "מתייוונים".

בשנת 169 לפנה"ס עלה אנטיוכוס הרביעי על ירושלים, תוך ניצול סכסוך פנים-יהודי. הוא שדד את אוצרות בית המקדש וגזר גזרות אשר פוגעות באוטונומיה הדתית היהודית כגון איסור על ברית מילה ועוד. גזרות אלו היו המניע לפרוץ מרד החשמונאים המנצל את חולשת האימפריה. בעקבות גזרות אלה פרץ מרד החשמונאים, שניצל את חולשת האימפריה ומכונן משטר עצמאי יהודי בארץ ישראל למשך שמונים שנה, מ-140  לפנה"ס עד השתלטותה של האימפריה הרומית בשנת 63 לפנה"ס.

עדויות ארכאולוגיות מהתקופה הלניסטיות בארץ ישראל מצביעות על שילוב תרבות זו בחיים הדתיים והתרבותיים. השפה היוונית, יחד עם שמות ומנהגים הלניסטיים מופיעים בממצאים, בעיקר בקרב האוכלוסייה העירונית כגון בירושלים, בית שאן ולאורך החוף. המתייוונים הגיעו בדרך כלל מהמעמד הגבוה והכהונה. דוגמה אחת היא הכהן הגדול בירושלים בשנים 175-172 לפנה"ס אשר שינה את שמו מיהושוע ליאסון על שם גיבור מיתולוגי יווני.

בחינה של הממצאים האדריכליים מראה כי המצודות ומקומות הפולחן ההלניסטיים המשיכו מסורות בניה מקומיות. פרופסור צ'ריקובר כותב כי המונח "פוליס" בהקשר הארץ ישראלי אינו הקמה של עיר יוונית חדשה, אלא קבלת החוקה היוונית על ידי עיר קיימת, אשר קיבלה על עצמה שם יווני חדש ועברה תהליכים של הלניזציה חברתית. פרופ' אורן טל גורס כי ההלניזם בארץ ישראל הוטמע חלקית והתבטא בעיקר בתחומים של מינהל כגון: שפה, כתב, מטבעות, ממסד, בעלי תפקידים והיבטים צבאיים. ממצאים אדריכליים נוספים הינם צבאיים בעיקרם כגון, מצודות, מבצרים ומצדים. בחלקם ניכר שימוש למנהל והם עשויים להסביר את העדרם היחסי של מבני הציבור המנהליים מתקופה זו.

עדות למנהל ההלניסטי מופיעה בממצא הקטן במספר תילים עיקריים שנחפרו ביניהם, תל מיכל, תל אנפה, דור, שכם ותל קדש. באתרים אלו נמצאו מטבעות, חותמות, בולות, משקלות וממצא אפיגרפי אחר. הממצאים הנומיסמטים מתחלקים בין טביעות אוטונומיות עירוניות באישור השליט, לבין מטבעות ממלכתיות. השפעה הלניסטית נוספת במרחב הארץ ישראלי ניכרת בכלי נשק,  ובייחוד הימצאותן של אבני הקלע מעופרת הנושאות לעיתים כיתוב ואיקונוגרפיה. כמו כן, מאופיינת תקופה זו גם בחידושים טכנולוגים רבים, כגון תהליכי ייצור של זכוכית וקרמיקה. שינויים ניכרים נוספים הינם בסדרי המנהל ובתחומי הפילוסופיה והספורט.

חוקרים רבים טוענים כי אין לראות בהלניזם תרבות שנכפתה על המזרח אלא, תקופה בה התמזגו תרבויות מזרח ומערב במובנים דתיים-תרבותיים-כלכליים וטכנולוגיים לכדי ישות תרבותית חדשה, אשר הגיעה ללכידות שלמה יותר בתקופה הרומית. על פי גישה זו יש לראות את התקופה ההלניסטית בארץ ישראל כתקופה המשכית ישירה למסורות עבר מחד, ומאידך תחילת מיזוג ושילוב תרבותי בין מזרח למערב.

מקורות

טל, אורן. 2007." ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית- היבט ארכיאולוגי". קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא. גיליון 13, עמ' 2-14.

טל, אורן. 2007. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית: בין מסורת לחידוש.  מוסד ביאליק, ירושלים.

ח'

חפירת הצלה

חפירה ארכיאולוגית אשר נועדה לחשוף שרידים העומדים בפני הריסה כיון שנמצאים בתואי המיועד לפיתוח מודרני (למשל לצורך בנייה או סלילת כביש). מאות דוגמאות.. בד”כ מבוצע ע”י רשות העתיקות.

חומת סוגרים

חומת סוּגרים היא מערך הגנתי שהקיפה ערי תלים בארץ ישראל מתקופת הברונזה המאוחרת ובמיוחד בתקופת הברזל. חומת הסוגרים מורכבת מחומה חיצונית וחומה פנימית. בתוך החלל הריק שבין החומות הוצבו קירות חוצצים, במטרה ליצור חדרים. לתוך החדרים הייתה גישה מתוך העיר ומחדרים אחרים בחומה. החדרים הפנימיים שימשו לעתים כחדרי אחסון או מגורים. בזמני מלחמה מולאו לעיתים בעפר ואדמה וכך ספקו לעיר הגנה רבה יותר מכל חומה מוצקה. בין החומה לרוב נבנו מגדלים רבים שרוחבם עלה על רוחב החומה. בארץ ישראל שולבו לעיתים לתוך החומה שערים לעיר שמכונים שערי תאים, אשר היו רחבים יותר מהחומה ולהם כמה חדרים מימין ומשמאל לשער.

ט'

טיפולוגיה

מיון על פי טיפוס הממצא ותיארוכו היחסי ביחס לשאר הקבוצה אליה הוא שייך (מוקדם או מאוחר)

י'

יהד, טביעות

טביעות יהד או יהוד הן טביעות מנהלית על ידיות קנקנים שהיו נפוצות בפחוות יהודה בתקופה הפרסית וטופרכיית (מחוז) יהודה בראשית התקופה ההלניסטית. הידית הראשונה עם טביעה זו התגלתה במסגרת חפירותיו של החוקר הבריטי פרדריק בליס בירושלים בשנים 1897-1894, ופורסמה כעבור שנה, אך לא פוענחה. בהמשך התגלו ידיות נוספות והוצע שעל הידיות כתוב 'יהו', מלשון שם ה'. רק בשנת 1934 פיענח הארכיאולוג הישראלי אליעזר סוקניק את המילה 'יהד'. כיום מוכרים 17 טיפוסים שונים של טביעות יהד, כולל ידיות בהן מוטבעת גם שם היישוב 'מוצה', וידיות הכוללות שמות של גורמים אדמיניסטרטיביים בפחווה, כגון 'אחיב', 'חננה' ו'אוריו'. טיפוסים אלו מחולקים לשלוש קבוצות: הקבוצה הקדומה, המתוארכת לשלהי המאה ה-6 או ראשית המאה ה-5 ועד המאה ה-4 לפנה"ס; קבוצת הביניים, המתוארכת למאות ה-3-4 לפנה"ס; והקבוצה המאוחרת, המתוארכת למאה ה-2 לפנה"ס.

ידית קנקן מהתקופה הפרסית שנמצאה ברמת רחל ועליה מוטבעות המילים "יהוד יהועזר פחוא" (מקור: רשות העתיקות)

ביבליוגרפיה:

ע' ליפשיץ וד"ס ואנדרהופט, 'ירושלים בתקופות הפרסית וההלניסטית לאור ממצא טביעות "יהוד"', ארץ־ישראל כח (תשס"ח), עמ' 115-106.

F. J. Bliss and A. H. Dickie, Excavations at Jerusalem, 1894-1897, London 1898.

E. L. Sukenik, ‘Paralipomena Palæstinensia’, JPOS 14 (1934), pp. 178-184, pls. I-III.

כ'

כרונולוגיה גבוהה

 גישה אותה מובילים בין היתר יוסף גרפינקל וסער וגנור, בדבר קיומה של ממלכה בימי דוד המלך ולקיומן של ערים בצורות ביהודה כבר במאה ה-10 לפנה"ס. מכאן כי לא ייתכן שהמעבר מחברה כפרית תקופת הברזל I לחברה עירונית תקופת הברזל II בישראל ויהודה התרחש רק בסביבות שנת 900 לפנה"ס, כגישת הכרונולוגיה הנמוכה

כרונולוגיה נמוכה

הוצעה לראשונה על ידי ישראל פינקלשטיין בשנת 1996 . על פי גישה זאת המעבר מתקופת הברזל I )חברה כפרית בישראל ויהודה( לתקופת הברזל II )חברה עירונית בישראל ויהודה( לא התרחש בסביבות 1000 לפנה“ס, אלא רק בסביבות 900 לפנה“ס.

מכאן שבתקופת דוד ושלמה עדין היה אירגון חברתי שיבטי, מגורים בכפרים, ללא ערים בצורות וללא שילטון ריכוזי. מיעוט הממצאים מחפירות ירושלים, האמורה להיות בירת הממלכה המאוחדת, מאפשר העלאת טענות מסוג זה.

כחול מצרי

"כחול מצרי" (Egyptian Blue) הינו פיגמנט אנאורגני סינטטי הבנוי קריסטלים של טטרה-סיליקט סידן ונחושת (calcium-copper tetrasilicate, CaCuSi4O10), והינו בין החומרים האנאורגניים הסינטטיים הראשונים שבני אדם החלו לייצר אי פעם. התשלובת הכימית של הפיגמנט זוהתה גם בטבע, אך היא נדירה מאוד, ובאופן סינטטי הוא מיוצר בתהליך מורכב הדורש חימום וקירור במשך שעות בטווחי טמפרטורות מדויקים וצרים, ובתנאים ספציפיים.

הפיגמנט זוהה ארכאולוגית לראשונה במצרים העתיקה החל מ-2,500 לפנה"ס, ולאורך קיומה יוצר בכמויות גדולות, ושומש לפרסקאות, לזיגוג קרמי, לפאיאנס (faience), ולזכוכית. ייצורו פחת סביב המאה ה-6 לספירה, והשימוש בו פסק לחלוטין מאמצע המאה ה-9 לספירה ועד לסוף המאה ה-19, יתכן שבשל מורכבות ייצורו.

מקור ולקריאה נוספת:

Warner, T. E. (2011). Synthesis, properties, and mineralogy of important inorganic materials. John Wiley & Sons, Incorporated.  (פרק 3: ע"מ 26-49)

זכויות יוצרים: By FK1954 – Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=9814827
הכתב העברי הקדום

הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ, הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.

תקופת הכלקולית

תקופת הכלקולית (4,500-3,600 לפנה"ס) הייתה תקופת שינוי משמעותית ומסתורית בהיסטוריה האנושית. במהלכה מופיעות התנהגויות אנושיות שמצביעות על מורכבות גדולה יותר במערך החברתי האנושי. תקופה זו בדרום הלבנט ניחנת בחוסר אחידות ומגוון גדול בין אזוריו השונים, כאשר תרבויות רבות זוהו והן מפגינות התנהגויות ותרבות חומרית ייחודית. מגוון רב זה גורם לחוסר הסכמה רב בין חוקרי התקופה, כאשר בין היתר גם הכרונולוגיה של התקופה וגם התרבויות המשתייכות לה שנויות במחלוקת.

תקופת הכלקולית ממשיכה את תקופת הנאולית שהייתה לפניה ללא שבר, אך ניכרים בה פיתוחים ותוספות חדשות ומשמעותיות לאבולוציה האנושית והחברתית. ביניהם:

התקבעות "החבילה החקלאית הים תיכונית" – אוסף הצמחים ובעלי החיים שימשיכו להוות הבסיס הכלכלי באזור לכל אורך ההיסטוריה, הכולל: דגנים, קטניות, זית, גפן, עיזים, כבשים, בקר וחזיר. צמחים נוספים שבויתו בתקופה כללו תאנה, אשכולית, תמר ועוד, ואחד החידושים המשמעותיים ביותר בכלכלה היה תחילת השימוש במוצרים משניים: שימוש בבעלי-חיים לנשיאת מסע, חלב ומוצריו, צמר, שמן, ויין.

תחילת השימוש בנחושת – וגם במתכות נוספות כגון זהב וכסף, לראשונה בהיסטוריה האנושית. תוספת חדשה זו למלאכות האנושיות מפגינה פיתוח ידע מטלורגי מורכב מאוד, מעבר להתמחות מקצועית ספציפית, ומעבר מייצור ביתי לתעשייה.

שינויים בגודל ופריסת היישוב – בזמן שגודל הישובים מגוון, ישובים גדולים מגיעים לגדלים שלא נראו לפני כן בהיסטוריה האנושית, ובנוסף מופיעים ישובים באזורים צחיחים שלא יושבו בעבר.

שנויים והתפתחויות בתרבות החומרית – תופעת האומנות מפותחת, ומופיעים סגנונות אמנותיים שמראים חזרה של מוטיבים בכלל המרחב ובין מדיומים, תוך גיוון אזורי. בנוסף מופיע שימוש בחומרים שונים המגיעים מאזורים מרוחקים מאוד מהלבנט, כגון אובסידיאן, טורקיז, מתכות יקרות כגון זהב וכסף ועוד. אלו מצביעים על קיומה של רשת קשרים נרחבת ומורכבת בתקופה. הופעתם של חומרים ואומניות ייחודיים אלו מעלים את חוסר ההסכמה במחקר בדבר המבנה החברתי בתקופה, כאשר חלק מהחוקרים סבורים שאלו מרמזים על תחילת התפתחות חוסר השוויון החברתי, בעוד אחרים מצביעים על כך שהתנהגויות חברתיות אחרות כגון המבנה היישובי ואופן הקבורה בתקופה לא מצביעים על ביסוס מעמדות.

מקורות:

Rowan, Y.M. (2014). The Southern Levant (Cisjordan) during the Chalcolithic period. In A.E. Killebrew, & M.L. Steiner (Eds.), The Oxford Handbook of the Archaeology of the Levant: c. 8000-332 BCE (pp. 223–236). Oxford University Press.

ל'

למלך, טביעות

קנקן 'למלך' הינו טיפוס של קנקן אשר הופיע לקראת סוף המאה ה-8 לפנה"ס באזור ממלכת יהודה ונעלם באזור אמצע המאה ה-7 לפנה"ס. כינוי הקנקן מגיע מטביעת החותם אשר עיטרה את ידית הקנקן: אחד משני סמלים מכונפים (חרפושית/עיגול) ומסביבו המילה 'למלך'. לעיתים קרובות הופיע גם שמה של אחת מארבע ערים בממלכת יהודה: חֶבְרֹן, זִיף, שׂוֹכֹה או ממשת (שטרם זוהתה בוודאות). הקנקנים נועדו לנשיאת נוזלים, כנראה שמן ויין. מידת תכולת הקנקנים נעה בין 39.75 ליטר ל-51.80 ליטר.

ידיות של קנקני 'למלך' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בשנת 1867 במהלך חפירות שערך בירושלים. מאז התגלו מאות ידיות נוספות באתרים רבים אחרים כגון לכיש, רמת רחל, בית שמש, תמנה ועוד. ישנן שתי השערות מרכזיות למטרת הקנקנים האלה: קנקני שמן ויין שניתנו בתור מס לאימפריה האשורית או קנקני שמן ויין שצבר חזקיהו המלך לקראת מרידתו באשורים. אין ידוע מדוע היה צורך בהטבעת הקנקנים משום שאף יתר הממלכות באזור גבו מיסים בצורת שמן ויין והעבירו אחוזים מאלה לידי האשורים, אך לא חתמו את הקנקנים בצורה מיוחדת. יש המציעים שהחותמת נועדה להבליט את עלייתו לשלטון של מלך חדש – חזקיהו – ושינוי פני הממלכה. אכן, על בולה הנושאת את חותמתו של חזקיהו נמצא סמל מכונף דומה.

"למלך, ממשת"
By Funhistory at English Wikipedia – Transferred from en.wikipedia to Commons by Premeditated Chaos using CommonsHelper., Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18377205

"למלך, חברן"
By Funhistory at English Wikipedia – Transferred from en.wikipedia to Commons by Basilicofresco., Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=4852773

מקורות:

ע' מזר, 'טביעות על קנקנים מיהודה', קדמוניות נד (תשפ"א), עמ' 58-56

Anonymous, ‘Phœnician Inscription on Jar Handles’ PEQFS 2 (1870), p. 372

N. Na’aman, ‘The lmlk Seal Impressions Reconsidered’, TA 43 (2016), pp. 111-125

D. Ussishkin, The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973-1994) – Volume IV: The Iron Age and Post-Iron Age Pottery and Artefacts, Tel Aviv 2004

מ'

מטבעות

מטבעות הינם פיסות מתכת עגולות (בדרך כלל) המשמשים כאמצעי תשלום מוסכם בקניה ומכירה של סחורות ושירותים. המטבעות הראשונים הוטבעו לפני כ-2,600 שנים ומאז ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות הציוויליזציה האנושית. על גבי המטבעות מופיעים על פי רוב דמויות שליטים ושמותיהם, תאריכים וסמלים אתניים ודתיים. בארכיאולוגיה מטבעות משמשים כלי מרכזי לתיארוך ולמחקר הנובע מתפוצה ומפענוח המסרים המוטבעים עליהם. טרם הופעת המטבע, שימשו מתכות יקרות כאמצעי תשלום שגור כמטילים, תכשיטים ובצעי כסף, ולעיתים נושאו חותמת המעידה על מקורן. ההמצאה החדשה ייעלה משמעותית את המסחר.

המטבע הידוע הראשון נקרא "אלקטרום", מקורו בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס בעיר היוונית לידיה. המטבע היה סגסוגת של זהב וכסף ונשא את סמלו של השליט. אסימון המתכת הפך למטבע לאחר הכאה ידנית על פטיש הנושא רושמה. המכה טיבעה את הרושמה על פני המטבע. רושמה נוספת שנמצאה על גבי הסדן טיבעה את גב המטבע. המעבר למטבעות כסף וזהב זרז את התפשטות המטבע בכל העולם היווני וממנו לשאר העולם העתיק. לאחר כיבושי אלכסנדר נפוצו בעולם העתיק אלפי מִיטבעות אימפריאליות מקומיות אשר הטביעו מטבעות זהב, כסף וברונזה. מעבר לשימוש הכלכלי נוצלו המטבעות ככלי תעמולה. מטבעות חדשים הודיעו על תחלופת קיסרים, ניצחונות בקרבות ואף שימשו במרידות היהודים ככלי הצהרתי להכרזת עצמאות.  

מקורות

Casey, J. and Reece, R. (eds.) 1989. Coins and the Archaeologist. London.

Howgego, C. J. 1995. Ancient History from Coins. London.

Kemmers, F. and Myrberg, N. 2011. Rethinking Numismatics. The Archaeology of Coins. Archaeological Dialogues 18 (1): 87–108

משורר, י' תשנ"ח (1997). אוצר מטבעות היהודים. ירושלים.

נ'

נצף, משקולת

משקולת 'נצף' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'נצף' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 5/6 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'נצף' נע בין 9.28 גרם ל-10.51 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'נצף' התגלתה לראשונה על ידי הארכיאולוג האמריקאי פרדריק ג'ונס בליס במהלך חפירותיו בעזקה (תל זכריה) בשנת 1898. הוא התקשה בפיענוח האותיות על המשקולות, והציע לקרוא 'נזפ'. חוקרים אחרים הציעו 'נצג', 'כספ' ו'נצפ'. כעבור חודשים ספורים גילה שתי משקולות נוספות, והפעם הצליח לקרוא 'נצף'.

המילה 'נצף' לא מופיעה במקרא. יש חוקרים אשר הציעו להבין את המילה לאור המילה הערבית 'נִיצְף', שמשמעותה היא 'חצי'. לאור חסרונה מהמקרא, יש המשערים שה'נצף' הייתה במקור מידת שקילה זרה שחדרה עם הזמן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

G. A. Barton, ‘Two New Hebrew Weights’, JAOS 24 (1903), pp. 384-387

F. J. Bliss, ‘Second Report on the Excavations at Tell Zakariya’, PEFQS 31 (1899), pp. 89-111

D. Diringer, ‘The Early Hebrew Weights Found at Lachish’, PEQ 74, pp. 82-103

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

תקופת הנאולית

תקופת הנאולית (9,500-6,000 לפנה"ס) הייתה שלב התפתחות משמעותי בהיסטוריה האנושית, בין התקופות הפרהיסטוריות והקיום הנוודי של ציד וליקוט, לתקופות העירוניות שעל פי מסגרתן אנו חיים עד היום. בתקופת הנאולית התרחשו שלושה שינויים משמעותיים ביותר בחיים האנושיים:

ראשית, לראשונה בהיסטוריה האנושית עברו בני האדם למחייה במקום אחד לאורך כל השנה, דבר שאיפשר בניה קבועה ואגירת רכוש.

שנית, במהלך התקופה החלה "המהפכה החקלאית" – ביות הצמחים ובעלי החיים, והמעבר מקיום מציד וליקוט, לייצור מזון בתהליך שנמשך 6,000 שנה.

שלישית, בחלקה האחרון של התקופה החלו בני האדם לראשונה לייצר כלי חרס – טכנולוגיה שתלווה את האנושות עד ימינו אנו. אלו שורדים כממצאים ארכאולוגיים בכל התקופות מנקודה זו, ומאפשרים ללמוד רבות על התרבויות האנושיות לאורך ההיסטוריה.   

תקופת הנאולית מחולקת לשתי תתי תקופות:

הנאולית הקדם-קרמי (9,500-6,400 לפנה"ס), המחולק בעצמו לשלושה שלבים:

נאולית קדם-קרמי 1 (9,500-8,800 לפנה"ס)

נאולית קדם-קרמי 2 (8,800-7,000 לפנה"ס)

נאולית קדם-קרמי 3 (7,000-6,400 לפנה"ס)

תת התקופה השנייה היא הנאולית הקרמי (6,400-6,000 לפנה"ס)

ראשית תקופת הנאולית (נאולית קדם-קרמי 1) מתאפיינת בהופעתם, לראשונה בהיסטוריה, של מבני מגורי קבע. גם תהליך ביות הצמחים החל בתקופה, עם גידול מכוון של צמחי בר, כאשר התזונה הייתה מעורבת ונשענה גם על ליקוט וציד. בהמשך התקופה (נאולית קדם-קרמי 2) ניכרת עליה בצפיפות הישובים בארץ, גדליהם מגוונים, ומתחילים להופיע בהם סימנים לחוסר שוויון חברתי. הכלכלה בשלב זה התבססה בעיקר על חקלאות קטניות ודגנים מבויתים, יחד עם תחילת ביות העז והמשך השגת בשר דרך ציד. באתרים מסוימים מהתקופה ההישענות על החקלאות רבה יותר, ובאחרים ההישענות על ציד. כמו כן מופיעות טכנולוגיות חדשות, כגון יצור טיח. בתקופת הנאולית הקדם-קרמי 3 נשלם תהליך הביות של העז והכבש, ומופיעות עדויות לקשרי מסחר איזורי.

בתקופת הנאולית הקרמי מופיעה תעשיית כלי החרס. בתרבויות שונות, כלי החרס נעשים באופן שונה, יחד עם מאפייני תרבות חומרית משתנים נוספים כגון אופן סידור היישוב, שיטת הבניה ועוד. בתקופה זו ניתן לזהות בחלקיה השונים של הארץ שלוש תרבויות: התרבות הירמוכית בצפון-מרכז הארץ, תרבות יריחו IX מדרום לה ומצפון לתרבות ניצנים שבדרום מישור החוף.  

מקורות

פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). (2019). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א'). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

ס'

סקר ארכאולוגי 

סקר ארכאולוגי הוא תהליך מחקר ארכאולוגי שנועד לאמוד שרידים ארכאולוגיים בשטח נתון, באמצעים שונים. לעיתים, מטרת הסקר הוא למפות את האתרים הקיימים, כדרך לקבל מושג על שטח גדול והיחסים בין האתרים הכלולים בתוכו. הסקר נותן מידע ראשוני על האתר ומאפשר לאתר מקומות בהם כדאי להשקיע משאבים בחפירה ארכאולוגית מורחבת

סטרטיגרפיה

השתכבות. העיקרון מניח כי שרידים מעשה ידי אדם מצטברים באתר זה על גבי זה, לפי סדר הזמנים, כאשר הקדום נמצא מתחת למאוחר. יש בכך בעייתיות מסוימת כיוון שכל דור חופר בקרקע (לצורך בניית יסודות למשל), ולכן הסטרטיגרפיה לעתים אינה ברורה.

סינון רטוב

שימוש במים זורמים בכדי לכפות משקעים שנחפרו דרך מסך או רשת והשבת חפצים קטנים. זה יעיל יותר מ סינון יבש בקרקעות כבדות יותר, וכחלק מתהליך של ציפה , ניתן להשתמש בו כדי לשחזר שרידים אורגניים קטנים מאוד.

פ'

פונדמנטליסטים

אלו המקבלים את ההשתלשלות ההיסטורית המתוארת בתנ"ך ככתבה וכלשונה ומוכנים לקבל עדויות חיצוניות רק אם אינן סותרות את הסיפור המקראי

פלינולוגיה

חקר הפולן (אבקת הצמחים), תת תחום בתוך הארכיאובוטניקה. המעטפת החיצונית של הפולן נשמרת במשך אלפי שנים (אמנם תוכו ריק). באמצעות איסוף דגימות קרקע (בד"כ מקרקעית מקווי מים), העברתם בצנטרופוגה ובחינתם במיקרוסקופ, ניתן לשחזר את הפלורה הקדומה באזור הממצא, וכך גם ליצור פרופיל של סביבה, תנאי אקלים וכדו'.

פטרוגרפיה

הגדרת מינרלים וסלעים ע"י בחינתם תחת מיקרוסקופ בעל מקטבים. כלי פשוט, מהיר וזול לניתוח הרכב ומוצא של חרסים, אבן, טיח וכו'. כאשר מלטשים גבישי מינרלים יוצרי סלעים הם נהיים חדירים לאור. גם כאשר מדובר בכלי שעבר עיבוד ע"י בני אדם (כלי חרס), נותרו הגבישים המקוריים או שנוצרו גבישים חדשים. לא רלוונטי למתכת (לא חדירה לאור) או לזכוכית (אין מבנה גבישי). נותן מידע על ההרכב, המוצא, תהליך הייצור ותהליכי בתר-ההברדה.

פים, משקולת

משקולת 'פים' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל וסביבתה בתקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'פים' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 2/3 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'פים' נע בין 7.18 גרם ל-8.13 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת "פים"
By User:Funhistory – Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=24528458

המשקולת התגלתה לראשונה על ידי החוקר האמריקאי ג'ורג' ברטון שקנה משקולת שכזו מסוחר עתיקות בזמן ששהה בירושלים. הוא התקשה לפענח את המילה שהייתה חרוטה על גבי המשקולת והתלבט האם כתוב 'גרה' או '[ל]פי'. לימים התגלתה משקולת נוספת על ידי החוקר האירי רוברט מקאליסטר במהלך החפירות שערך בתל גזר. במקרה הזה, הצליח מקאליסטר לפענח את המילה 'פים'. בעקבות זאת, מספר חוקרים טענו שהשם נגזר מהמילה העברית 'פה' שניתן להבינה בתור 'שליש' ו'פים', בלשון רבים, משמעה 'שני־שלישים'. ביסוס להצעה זו ניתן לראות בזכריה י"ג, ח'.

המילה 'פים' עצמה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשמואל א' י"ג, כ"א, שם נאמר: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן." עד לגילוי משקולת ה'פים', הפרשנים התקשו בהבנת מילה זו. כיום מובן שהכוונה למשקל כמות הכסף שישראל נאלצו לשלם לפלשתים עבור השחזת כלי עבודה. יש המשערים לאור פסוק זה שה'פים' הייתה במקור מידת שקילה פלשתית שחדרה לאחר מכן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

W. R. Lane, ‘Newly Recognized Occurrences of the Weight-Name PYM’, BASOR 164 (1961), pp. 21-23

R. A. S Macalister, ‘Fifteenth Quarterly Report on the Excavation of Gezer’, PEFQS 39 (1907), pp. 254-268

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

התקופה הפרסית

בתקופה הפרסית (539—332 לפנה"ס) נכבש דרום הלבנט על ידי האימפריה הפרסית (הקרויה גם האחמנית) ונשלט על ידה. לתקופה חשיבות היסטורית רבה: במהלכה, הפך האזור לזירת-מפגש בין תרבויות המזרח הקרוב לתרבויות הים התיכון, התחזקה השפעת המערב עליו, והחלו שינויים תרבותיים שיעצבו את 1000 השנים הבאות של העת העתיקה במרחב, עד ימי הביניים והכיבוש המוסלמי.

כתקופת שיבת-ציון ובית-שני, התקופה מהווה פרק חשוב בהיסטוריה היהודית: האימפריה הפרסית אפשרה ליהודים שגלו על ידי הבבלים לשוב לארצם, לבנות מחדש את מקדשם ולטפח את דתם. בתקופה התקבע החומש, והתפתחה הגדרת היהדות כפי שהיא מוכרת היום.

התקופה נחשבת לתקופה מקראית: ספרי מקרא, בהם ישעיהו, דברי הימים, ועזרא, וכן ספרים חיצוניים כגון יהודית, מתייחסים אליה ויש הסוברים שנכתבו במהלכה. כמו כן קיימת היסטוריוגרפיה יוונית על התקופה, כגון כתבי הרודוטוס, וכן מקורות בני-זמנה שנמצאו במרחב כגון כתובות, אוסטרקונים, פפירוסים, וחותמות כתובות.   

התקופה החלה עם הבסת בבל וההשתלטות על שטחיה על ידי האימפריה הפרסית ב-539 לפנה"ס. מדיניות השליטים החדשים, שאפשרה את שיבת היהודים מבבל, התפשטות התרבות הפיניקית בחוף, והתבססות האדומים, יצרה שינויים דמוגרפיים ופוליטיים. בחסותם קמו יחידות מדיניות חדשות באזורי הארץ: מדינת יהוד היהודית ומדינת שומרון השומרונית בהר הפנימי, מדינת אדום בדרום הארץ, והגמוניה פיניקית בצפון הארץ ומישור החוף.

לאחר שפל התקופה הקודמת, התקופה מתאפיינת בשגשוג: יישובי הארץ, בהם ערים גדולות מתקופת הברזל, כגון שומרון, ירושלים, וחצור, כפרים, מצודות, וחוות, שוקמו, גדלו והתפתחו. ביצורים ומבנים שופצו, והוקמו מבני-מנהל ומצודות. המסחר הבינלאומי בהובלת הפיניקים והיוונים פרח, ונמצאה ברחבי הארץ תרבות חומרית מיובאת רבה, מאזורי מצרים, יוון, וקפריסין. בנוסף נמצאו חפצים מזכוכית ומתכת המעידים על שימושם או השתמרותם הגובר בתקופה, ועל התפתחויות טכנולוגיות בייצורם.

אחת ההתפתחויות החשובות בתקופה הינה "המהפכה המוניטרית" – תחילת הייצור והשימוש במטבעות בדרום הלבנט, והמעבר לכלכלה מוניטרית. ראשוני המטבעות הגיעו מערי-מדינה יווניות בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס. במחצית המאה ה-5 לפנה"ס הגיעו בייחוד מאתונה, יחד עם תחילת ייצורם בערים הפיניקיות, כגון צור וצידון, ובערי פלשת כגון אשקלון ועזה. בשומרון, יהודה, ואדום החלה הטביעה המקומית במאה ה-4 לפנה"ס.

למישור החוף בראשות הפיניקים בתקופה חשיבות רבה כאזור המקשר בין המזרח למערב, ובין האימפריה הפרסית לים התיכון, והוקמו בו ערים רבות ומשגשגות כגון עכו, דור, יפו, ואשדוד. אזור זה לקח חלק במהלכיה הצבאיים של האימפריה במלחמתה בערי יוון ובראשם אתונה, כיבושה את מצרים והתמודדותה עם מרידותיה, שכנראה הביאו לכיבושים זמניים בערים כגון עכו וכברי, וחורבנות נוספים למשל בתל-אבו-הוואם ותל-מגדים.  

סוף התקופה בכיבוש דרום הלבנט על ידי צבא אלכסנדר מוקדון היווני-מקדוני ב-332 לפנה"ס, ותחילת התקופה ההלניסטית. 

מקורות

אדרעי, מ. (נדלה ב-8 בנובמבר 2023). התקופה הפרסית 586—333 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%aa/

טל, א. (2019). התקופה הפרסית. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 323—411). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

צ'

צלמיות עמוד יהודאיות

צלמיות עמוד יהודאיות הן ממצא תרבותי ייחודי לממלכת יהודה, שהחל להופיע במרחב ממלכת יהודה בכלל, וירושלים בפרט, בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס. בתקופה זו היתה יהודה תחת ההגמוניה של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית. הן נעלמו עם חורבן יהודה על ידי הבבלים בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. מעל אלף צלמיות מסוג זה, או שבריהן, התגלו בתחום ממלכת יהודה. כ-50% מהצלמיות נמצאו בירושלים.  במקביל לצלמיות הללו, היו נפוצות גם צלמיות בצורת חיות ורוכבי סוסים.

הצלמיות לרוב נעשו ידנית מחימר ועוצבו בדמות גוף נשי. גובהן הוא כ-15 ס"מ והחלק העליון עוצב בדימוי גוף נשי (ערום או לא – נתון במחלוקת), כשידי הדמות לרוב מונחות מתחת לחזה). אזור החזה היה לעיתים מודגש. מנגד, אזורי רבייה לא הוצגו בדמות הצלמית הנשית. חלקן התחתון של הצלמיות לרוב היה דמוי-צינור וללא רגליים, עם בסיס שקוע, לעיתים חלול, לצורך העמדה.  

הצלמיות מחולקות לשני סוגים על פי צורת הראש. האחד, לרוב עוצב בתבנית שיצרה תווי פנים ואף שיער. עיצוב השיער דמה במתאר לפאה המצרית, מה שמעיד כנראה על השפעה תרבותית. חלק זה חובר לשאר היצירה בעזרת זיז/יתד שחובר לשקע באזור הכתפיים של הצלמית. אזור הצוואר עוצב בצורה "לא טבעית", גסה, מודגשת או ארוכה מדי על מנת לכסות על הזיז המשמש לקיבוע הראש לשאר הצלמית. בסוג הנוסף, כסגנון "פחות מורכב", ראש הצלמית הוכן ידנית ע"י צביטה ועיצוב פשוט יותר. צלמיות העמוד היו לרוב מטויחות לבן, שנצבע לאחר התמרה. שרידי שחור, צהוב ואדום נותרו על הפריטים שהתגלו, בניסיון להדגיש מאפייני עיניים, שיער ותכשיטים.

בנוגע לפרשנות פולחנית של הצלמיות, אסכולות שונו גורסות כי הצלמיות הינן ייצוג של אלוהיות נקביות שונות (אשרה, עשתורת או ענת). אסכולות אחרות גורסת כי הצלמיות הינן תגובת נגד להשפעת האימפריות כניסיון ליצירת זהות ייחודית למרחב היהודאי.

צלמית "פשוטה". צלם :מידד סוכובולסקי (רשות העתיקות)
צלמית "מורכבת". צלמית עמוד דמות אשה צלם :מידד סוכובולסקי (רשות העתיקות)

ק'

קנקן שפת צווארון

קנקן שפת צווארון הוא קנקן שנמצא לרוב באתרים ארכאולוגים של יישובים ישראליים מתקופת הברזל 1 בין השנים 1150 לבין 1000 לפנה"ס, תקופה המוגדרת כתקופת התנחלות השבטים.

ר'

הטבעת רוזטה

הטבעת רוזטה, הידועה גם בתור הטבעת ורדה, הינה טיפוס הטבעת חותם שנעשתה על גבי ידיות קנקנים, כחלק ממערכת המנהל היהודאית בתקופת ממלכת יהודה, החל מסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ולכל המאוחר עד חורבן הבית הראשון בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. ההטבעה מורכבת מציור של פרח לו בדרך כלל שמונה או 12 עלי כותרת, הכלוא בתוך עיגול, וקוטרה לרוב הינו 13-18 מ"מ. מקורו של סמל הרוזטה ככל הנראה מאשור, ומה סימל ביהודה לא ברור, אך הסברה השולטת במחקר היא כי הסמל ייצג את בית המלוכה. רוב ממצא חותמות הרוזטה התגלה בירושלים, לאחריה ברמת רחל ובשפלה. על סמך הטיפולוגיה שלה, נראה כי השימוש בהטבעת הרוזטה נמשך שנים רבות וכי היה חלק ממערכת מנהלית מורכבת.

מקור ולקריאה נוספת:

ליפשיץ, ע. (2018). עידן האימפריות: היסטוריה ומנהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים (מהמאה הח' עד המאה הב' לפנה"ס). יד יצחק בן-צבי.(ובייחוד ע"מ 82-90)

התקופה הרומית

השלטון הרומי בארץ ישראל התחיל ב-63 לפנה"ס כאשר פלשו כוחות רומיים, בראשות הגנרל פומפיוס, לשטח סוריה וארץ ישראל והפכו אותן לחלק מהאימפריה הרומית. התקופה נמשכה כ-400 שנים, עד לתחילת התקופה הביזנטית ב-324 לספירה. יהודי הארץ התנגדו לשלטון האימפריאלי הרומי שהיה מלווה לעיתים בפגיעה באמונתם ומנהגיהם. מעמדה של יהודה השתנה לאורך השנים בעיקר כתוצאה של מרידות בשלטון הרומי ונציגיו בארץ. היהודים שילמו  על התנגדויות אלה, מחיר אשר כלל חורבן המקדש ומרבית היישובים היהודיים. 

מלכי בית חשמונאי (אשר שלטו ביהודה משנת 167-37 לפנה"ס) ניסו למרוד ולהשיב לארץ ישראל את השלטון העצמאי. בשנת 37 לפנה"ס, עם מותו של המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס השני, מינה הקיסר הרומי אוגוסטוס את הורדוס כמלך היהודים. הורדוס היה בן למשפחה אדומית מכובדת ומקורבת לשלטון החשמונאי. כמו כן נחשב נתין נאמן לרומא, ובשל כך בימיו גדל משמעותית שטח השליטה של יהודה. תקופתו התאפיינה במפעלי בנייה רבים כגון הארמון במצדה, הרודיון והקמתה של העיר קיסריה. בימיו נהנו היהודים משלטון סובלני ואוטונומיה דתית-פולחנית, אך עם זאת הורדוס לא היה מקובל על מרבית נתיניו היהודים.

עם מותו של הורדוס ב-4 לפנה"ס סיפחה האימפריה הרומית את יהודה כפרוביניקיה רומית ומינתה נציבים מטעמה בירושלים. ב-41 לספירה מינה הקיסר קלאודיוס את אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, לשליט עצמאי. שלטונו נמשך 3 שנים עד מותו ממחלה. בשנת 44 לספירה שבה יהודה למעמד פרוביניקיה, ורומא מינתה נציבים מטעמה, ממוצא סורי, אשר התנהלותם הייתה נגועה בעוינות ובשחיתות מול העם היהודי.

ההתנגשויות האלימות וההתקוממויות הגיעו לשיאן בשנת 66 לספירה עת פרץ המרד הגדול ביהודה כנגד הרומאים. המרד הקיף את הארץ כולה ובמסגרתו טבעו המורדים מטבעות כסף וברונזה עצמאיים. מטבעות אלה נשאו מוטיבים יהודיים ונטבעו במהלך חמש שנות המרד. המרד היהודי תואר בפרוטרוט על ידי יוסף בן מתתיהו אשר הנהיג את המרד בצפון הארץ והפך להיסטוריון ברומא תחת השושלת הפלבית. המרד החל בשנת 66 לספירה עם הפסקת הקרבת הקורבנות היומיים לקיסר, והסתיים עם כיבוש מצדה, מעוז המורדים האחרון, בשנת 73 לספירה.  

הקיסר אספסיאנוס ובנו טיטוס דיכאו את המרד היהודי, בית המקדש בירושלים נחרב ויהודה איבדה את מעמדה המשפטי כ"בעלת הברית של העם הרומאי". בעקבות שינוי המעמד נשלחו לירושלים נציבים בדרגה גבוהה יותר, והלגיון העשירי ישב במקום דרך קבע. מס גבוה ומיוחד ("פיסקוס יודאיקוס") הוטל על היהודים.

 עלייתו של הקיסר הדריאנוס כשליטה החדש של רומא בשנת 117 לספירה, ותכניותיו לגבי בניית מקדש לאל יופיטר בירושלים, הציתו את אש המרד מחדש ב-132 לספירה. המרד השני הונהג בידי שמעון בר כוכבא ונמשך כ-4 שנים, במהלכן השתמשו חיילי בר כוכבא בטקטיקת לוחמה שכללה מארבים ולחימה בשטחים פתוחים ולא בערים. הם בנו וחצבו מערות ומערכות מסתור וטבעו מטבעות אוטונומיות. בשנתיים הראשונות השיגו המורדים הצלחות צבאיות מרשימות ולאחריהן הרומאים העבירו לארץ ישראל כוחות רבים מאירופה וממצרים והצליחו לדכא את המרד. המורדים הנותרים נמלטו למערות במדבר יהודה.

עם סיום המרד הדריאנוס כונן בארץ ישראל את פרובינקיה "סוריה-פלשתינה" במקומה של פרובינקיה "יודיאה". היישוב ביהודה נמחק כמעט כליל ועיקר ההתיישבות היהודית עברה לגליל. מאז דיכוי מרד בר כוכבא, נשמר השקט בפרובינקיה עד לסוף התקופה הרומית בשנת 324, עת הרחיב הקיסר קונסטנטינוס השני את האימפריה הביזנטית הנשענת על הנצרות.

***

ארץ ישראל, מצפון עד דרום, משופעת בממצאים רומיים. כמות הממצא הקטן משמעותית מאוד והיא כוללת מטבעות, כלי זכוכית, כלי מתכת, כלי נשק וממצאים אפיגרפיים. בחפירות מאות אתרים ארכאולוגיים נמצאו כלים מאבן, מתכת ועצם, כלי נשק, כתובות מלכותיות וצבאיות, מגילות (דוגמת המגילות שנמצאו בנחל חבר מימי מרד בר כוכבא). עוד נמצאו כלי זכוכית רבים עקב חדירתה של הטכנולוגיה הרומית לניפוח הזכוכית במקום שימוש בתבנית. נמצאו מטבעות מברונזה (אשר הוטבעו בארץ באישור האימפריה), מטבעות כסף וזהב אימפריאליים ומטבעות מרידות היהודים.

ממצאים מרשימים במיוחד הינם העדויות למפעלי הבנייה האדירים שנעשו בערים רבות בארץ בטכנולוגיות ובסגנון רומי. בדומה לשאר שטחי האימפריה הרומית, נבנו בארץ כבישים המסומנים באבני מיל, מפעלי מים משוכללים ובתי מרחץ. כמו כן נמצאו מקדשים ואזורי שעשועים כגון אמפיתיאטראות לקרבות ולמופעים והיפודרומים למרוצי סוסים בבית שאן, קיסריה, ציפורי, טבריה ועוד. בנוסף נבנו נמלים, דוגמת נמל קיסריה, בשיטות חדשניות ותוך שימוש בחומרים מיובאים כגון אפר וולקני מנאפולי.

בתקופה הרומית נוסדו בארץ ישראל ערים חדשות אשר נבנו בסגנון האדריכלי ועיצובי רומי כגון קיסריה, אנטיפטריס, אליותרופוליס (בית גוברין) ועוד. גם ערים קיימות שינו את שמן וזכו בבנייה חדשה ומתוכננת כמותה נמצאת במרשה, סקיתופוליס (בית שאן), היפוס (סוסיא) וסבסטיה (שומרון). ערים מסוימות זכו לסטטוס של קולוניה רומית (קיסריה, עכו, ירושלים, שומרון, טבריה), מעמד שהקנה לתושביהן אזרחות רומית והקלות במס. בתי עשירים וארמונות שנבנו בתקופה ההרודיאנית שימשו בהמשך התקופה הרומית כבתי ממשל. דוגמה לכך קיימת בארמונו של הורדוס בקיסריה או בארמון אגריפס בפניאס.

ממצא ארכאולוגי צבאי מהתקופה הרומית ניתן לראות במבנים ומצודות אשר נבנו בערים ובשטחי הסְפר. לאחר המרד הגדול התיישב הלגיון העשירי בירושלים והלגיון השישי במקום אסטרטגי ליד תל מגידו. חלק מהכוח הצבאי עסק בבנייה של מפעלי מים, מצודות וסלילת כבישים.

כחלק מהאימפריה הרומית האדירה שהשתרעה על גבי יבשות שלמות, ארץ ישראל נהנתה מטכנולוגיה רומית חדשנית אשר בנתה ושיפרה תשתיות ותהליכים והעלתה משמעותית את רמת החיים. יחד עם זאת, התאפיין הכיבוש הרומי גם בתקופות של שלטון אכזרי ותובעני, אשר פגעו בכלכלה ובחופש הדת של בני המקום.

מקורות

יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס). תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. מתורגמים מן המקור היווני על-ידי אולמן, ליזה 2009. כרמל. ירושלים.

ייבין, ש' תש"ו (1952). מלחמת בר כוכבא. ירושלים.

רפפורט, א'  תשע"ב (2011). המרד הגדול- להבנתו לאור המקורות ההיסטוריים. בתוך: שחר, י' בשיתוף עם מוסטיגמן, ר' ואופנהיימר א' (עורכים). בארץ ובתפוצות בימי בית שני ובתקופת המשנה, ספר זיכרון לאריה כשר. תל אביב: 191-147.

ש'

שקל

המושג 'שֶקֶל' בארכיאולוגיה המקראית מכוון לשני מושגים הקשורים אחד לשני:

א. מערכת שקילה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (סוף המאה ה-13-שנת 586 לפנה"ס):

לפני התקופה הפרסית לא נעשה שימוש בארץ ישראל (כמו־גם ברוב העולם) במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן נהגו לשקול את מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) באמצעות משקולות על מנת לדעת מה כמות המתכת שיש לבצוע ולתת בתור תשלום (ומכאן המושג 'בצע כסף'). כאשר מוזכר במקרא 'שקל' או חלק מ'שקל' (כמו 'מחצית השקל'), הכוונה היא למתכת (כסף, על פי רוב) שנשקלה ושווה למידה מסוימת בתוך מערכת השקילה המכונה 'שקל'. בתוך מערכת זו ישנן סוגי משקולות שונות.

חלק ממשקולות המערכת סומנו באמצעות סמליל שמקובל לומר כי ייצג את השקל הקדום, כמו ש-₪ מייצג את השקל החדש הישראלי המודרני. בין ההשערות למשמעות הסמליל ניתן למנות: שק כסף קשור, סימן פונטי מצרי שדומה לאות שי"ן, או כף מאזניים בודדה שבמקור ייצגה את האות ת'י"ו (th) במספר שפות שמיות קדומות. לעיתים מופיעה לצד הסמליל ספרה היראטית (אחד הכתבים המצריים העתיקים), שסימלה כפולות (למשל: 4 שקל, 2 פים, 6 נצף וכן הלאה), משום שלא היו אז ספרות יהודאיות או ישראליות.

הסמליל על משקולות השקל

ב. משקולות שציינו את המידה המרכזית במערכת השקילה של ה'שקל':

בתוך מערכת מידות ה'שקל', מקובל לומר שהיו מספר מידות ספציפיות שכונו 'שקל' (על אף שטרם התגלתה משקולת בעלת כתובת 'שקל'). יש חוקרים הסוברים שניתן למנות שלושה סוגי 'שקלים':

  1.  השקל הרגיל, שהיה סטנדרט השער של השוק המסחרי. שקל זה כנראה שקל בין 11.4 ל-11.7 גרם.
  2. שקל הקודש, שנועד לשקילת מתכות עבור המשכן ולאחריו עבור בית המקדש. שקל זה כנראה שקל בין 9.4 ל-10 גרם.
  3.  שקל 'למלך', שנועד לשקילת מתכות עבור בית המלוכה. שקל זה כנראה שקל כ-11.3 גרם.

מנגד, יש חוקרים שסוברים שהיה רק שקל אחד בעל שער אחיד (11.33 גרם), אלא ששקלי 'למלך' היו מידות שעשויות מחומרים שונים מהמידות של הסוחרים והיו שייכים רק לבית המלוכה. בשקל המקדש הם רואים רעיון אוטופי שמעולם לא בא לידי מימוש. אפשר לראות את המשקולות הכבדות או הקלות יותר כדוגמאות ממערכות שקילה דומות ממדינות שכנות שהתגלגלו לארץ ישראל, או משקולות מקומיות שנפגעו או שלא הוכנו כראוי. לחילופין, ייתכן שהן נעשו לפני שבית המלוכה ייסד את השער הסטנדרטי ויצר אחידות בשוק.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 (תשס"ד), עמ' 150-137

ד' ויינשטוב, 'האותיות הכנעניות š ו- ṯומקורו של סימן השקל', בתוך: א' כרמון (עורכת), ספר יוסף נוה (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לב), ירושלים תשע"ו, עמ' 65-55

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

A. H. Sayce et al, ‘The Hæmatite Weight, with an Inscription in Ancient Semitic Characters, Purchased at Samaria in 1890 by Thomas Chaplin, Esq., M.D.’, PEFQS 26 (1894), pp. 220-231

R. B. Y. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

שכבה ארכאולוגית

שכבה ארכאולוגית היא יחידה ארכאולוגית מקומית שיש לה התחלה וסוף מוגדרים ויש לה מאפיינים תרבותיים. באתר ארכאולוגי שכבה היא כל מערך השרידים שהתקיים בעבר בפרק זמן מסוים ומקורם במבנה, יישוב.

ת'

תיארוך יחסי

קביעת מוקדם ומאוחר בתוך קבוצה של ממצאים, ללא תיארוך מוחלט. אתר סטרטיגרפי, למשל, מוסר תיארוך יחסי – כיוון שהשכבה הנמוכה ביותר היא הקדומה ביותר.

תיארוך פחמן-14 

היא שיטת תיארוך רדיומטרי אשר הומצאה בשנת 1949. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי (Willard Frank Libby), שזכה בפרס נובל על עבודתו.

סרטון המסביר על פחמן 14