אסכולה בחקר המקרא הרואה בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי.

המונח הוא  למעשה כינוי גנאי שניתן על ידי מתנגדי האסכולה

ראשונה מבין שתי הטענות המרכזיות של המינימליסטים, מבוססת על הנחת היסוד שכתיבת היסטוריה לעולם אינה אובייקטיבית, אלא כוללת בחירה של נתונים ובניית נרטיב תוך שימוש ברעיונות מוקדמים על משמעות העבר. שההיסטוריה היא אף פעם לא נייטרלית או אובייקטיבית, תמיד מעלה שאלות לגבי הדיוק של תיאור היסטורי כלשהו. המינימליסטים טוענים כי המבנה הספרותי של ספרי ההיסטוריה התנ"כית כל כך גלוי, וכי כוונותיהם של המחברים כל כך ברורות, עד שהחוקרים צריכים להיות זהירים ביותר בהתייחס אליהם כראוי. גם אם התנ"ך אכן משמר מידע מדויק, לחוקרים אין את האמצעים לנפות את המידע הזה מההמצאות שאיתן הוא היה מעורבב

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את הכתוב במקרא ולהעריך את מידת מהימנותו של הדיווח המקראי.

ממלכה מקראית בעבר הירדן והנגב, ששכנה דרומית למואב, דרום מזרחית לממלכת יהודה, מערבית וצפונית למדבר הערבי. רוב שטחה הקודם מחולק כיום בין דרום ישראל וירדן של ימינו. אדום מופיע במקורות כתובים הנוגעים לתקופת הברונזה המאוחרת ולתקופת הברזל.

האדומים מופיעים בכמה מקורות כתובים בין היתר בתנ"ך, רשימה של פרעה המצרי סטי הראשון מ- 1215 לפנה"ס וכן בכרוניקה של מסע רעמסס השלישי (1186–1155 לפנה"ס). מחקרים ארכיאולוגים הראו שהאומה שגשגה בין המאה ה-13 למאה ה-8 לפנה"ס ונהרסה לאחר תקופה של דעיכה במאה ה-6 לפנה"ס על ידי הבבלים. לאחר נפילת ממלכת אדום נדחקו האדומים מערבה לכיוון דרום יהודה על ידי שבטי נוודים שהגיעו ממזרח; ביניהם היו הנבטים, שהופיעו לראשונה בדברי הימים ההיסטוריים של המאה ה-4 לפנה"ס וכבר הקימו ממלכה משלהם במה שהיה אדום במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס.

יחסיהם עם עם ישראל היו שנויים במחלוקת. במקרא האדומים מתוארים כקרובי משפחתם של בני ישראל (צאצאי עשו, אחיו של יעקוב) אך גם כאויביהם המרים, איתם היו סכסוכים רבים.

תעשיית הנחושת הברזלית בפינאן ותמנע מיוחסת לממלכת אדום.

משקולת 'בקע' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'בקע' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה מחצית ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'בקע' נע בין 5.66 גרם ל-6.65 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'בקע' התגלתה לראשונה כאשר הארכיאולוג האמריקאי צ'ארלס טורי קנה בירושלים משקולת כזו מסוחר עתיקות מקומי. בהמשך התגלו משקולות נוספות בחפירות ברחבי הארץ. בחינת המשקולות השונות שהתגלו אישש את דברי הפסוק בשמות ל"ח, כ"ו המציג את ה'בקע' בתור שם משקלה של מחצית השקל שניתנה כתרומה למשכן. אמנם, יש חוקרים הסוברים כי ה'בקע' ייצג רק את מחצית שקל הקודש ולא שקלים אחרים (שקל 'למלך' והשקל הרגיל). הבדלים בגדלים בין משקולות 'בקע' שונות ניתן להבין כשחיקה של המשקולות או ביטוי לירידת או עליית ערך שקל הקודש.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

א' שטרן, 'מידות ומשקלות', אנציקלופדיה מקראית, ד, עמ' 878-846

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

C. C. Torrey, ‘Semitic Epigraphical Notes’, JAOS 24 (1903), pp. 205-226

היא תחום המחקר האקדמי של המקרא: התנ"ך, הספרים החיצוניים והברית החדשה. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו הדתי של הטקסט, ומבקשת לחקור אותו בכלים פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית המקורות

בין השנים 2000 – 1500 לפסה"נ. מאופיינת בהתחדשות היישוב העירוני וחברות רב-שכבתיות בארץ ישראל.

התקופה מאופיינת בתחילת קשרים מחודשים עם מצרים, תחילת ערי המדינה בכנען תחת שושלת החיקסוס וסיומה נקבע עם נפילת שושלת החיקסוס ועליית הממלכה החדשה במצרים.

באותה תקופה ערים רבות בכנען בוצרו, והעיירות סביבן הפכו לכפרי לוויין בדומה למדינות עיר. הביצורים הפכו לסממן הראשי של התקופה: חומות, חלקלקות, סוללות, חפיר, מגדלים ובתי שער שתפקדו כמצודות עצמאיות. ביצורים הללו עיצבו את צורת התלים האופייניים ללבנט והיוו באותו זמן הפגנת כוח כלפי פנים וחוץ. גם ארמונות העיר הפכו לסממן תקופתי ביחד עם המקדש המגדל שהגיע מאזור צפון הלבנט.

לצד השליטה וההשפעה המצרית, התקיים סחר פורה עם כל אזור הים התיכון המזרחי: קפריסין, אזור הים האגאי וכולי.

בארץ לא נמצאו ממצאים כתובים רבים, ולכן ניתן להסיק שהכתב עוד לא נכנס לשימוש רחב באזור. זאת לעומת צפון הלבנט, מצרים ומסופוטמיה שם כבר היה הכתב נפוץ.

סיום התקופה נקבע על בסיס שינוי השושלות במצרים, אך בארץ ניתן לראות שילוב של המשכיות לצד שינויים מסוימים. לדוגמא, התרבות החומרית, ההשפעה המצרית והסחר הימי הפורה ממשיכים אך ישנה ירידה מסוימת של חלק מאתרי המפתח בארץ, לדוגמא כברי ושילה.

כמה אירועים מכוננים בסיום התקופה הם כיבוש העיר הכנענית שרוחן על ידיד יעחמס מידי החיקסוס ומסעותיו של תחותמס השלישי.

תקופת הברזל  מיוחסת לפרק הזמן שבין 1200– 586 לפני הספירה ונחלקת לשני שלבים

תקופת הברזל א, 1200 –  1000 לפני הספירה:  מתאפיינת בדעיכתה של התרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת לצד הופעתם של מרכיבים אתניים חדשים שבטי ישראל, הפלישתים וגויי הים. העדר מעצמת על באזור

תקופת הברזל ב, 1000 – 586 לפני הספירה: ממלכות – ישראל ויהודה. ממלכות לאומיות: צור וצידון אדום, מואב, עמון, ארם, לצד עלייתן של מעצמות על – אשור ובבל.

בית ארבעת המרחבים או הבית הישראלי הוא טיפוס של מבנה שהתגלה באתרי חפירה רבים ברחבי ארץ ישראל ומחוצה לה. מקורו בתקופת הברונזה המאוחרת, ולאחר מכן הוא אומץ על ידי המתיישבים החדשים שהחלו לאכלס את אזור ההר בארץ ישראל בתקופת הברזל, ושנודעו מאוחר יותר במאה התשיעית לפני הספירה כ"ממלכת יהודה" ו"ממלכת ישראל". משום כך הוא מהווה מאפיין של נקודת יישוב ישראלית בתקופת הברזל ("התקופה הישראלית").

תקופת הברונזה המאוחרת היא תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת גויי הים והתבססות שבטי ישראל בכנען.

משקולת 'גרה' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). ישנה מחלוקת בין החוקרים האם ה'גרה' ייצגה 1/20 מה'שקל' או 1/24. לפי הדעה הראשונה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.569 גרם. לפי הדעה השנייה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.47 גרם.

משקולות ה'גרה' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג האירי רוברט מקאליסטר בזמן שחפר בתל גזר. משקולות זעירות אלו סומנו רק באמצעות ספרות היראטיות (אחד מהכתבים המצריים). בהמשך התגלו משקולות זעירות נוספות ברחבי הארץ, בעלות משקלים שונים וספרות היראטיות שונות. הועלתה השערה על ידי החוקרים שחריטת שם המידה על משקולת קטנה כל כך היה גם קשה מבחינה טכנית וגם היה גורע מערכה בצורה משמעותית (בשונה ממשקולות גדולות יותר). יש לציין שטרם התגלתה משקולת של 'גרה' אחת, אלא רק כפולות ה'גרה' (3 'גרה', 5 'גרה' וכן הלאה).

המילה 'גרה' בתור שמן של אותן משקולות זעירות בתוך מערכת ה'שקל' נלקחה במקור הן מהמקרא והן ממערכת מידות דומה שהייתה נהוגה באשור ובבבל, שם הייתה מידה בשם 'גִירוּ'. בשנת 2003 פורסם אוסטרקון מאזור הרי יהודה שתיאר שתי עסקאות כספיות והזכיר את המילה 'גר[ה]' לצד הסמליל שמסמל את ה'שקל', מה שאישר את היות ה'גרה' חלק ממערכת ה'שקל'.

מקורות:

ג' ברקאי, 'משקלות גרה מתקופת הברזל', בתוך: ב' מזר (עורך), ספר יוחנן אהרוני (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה טו), ירושלים תשמ"א, עמ' 296-288

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

E. Eshel, ‘A Late Iron Age Ostracon Featuring the Term לצדכן’, IEJ 53 (2003), pp. 151-163

R. Kletter, Economic Keystones: The Weight System of the Kingdom of Judah, Sheffield 1998

R. A. S. Macalister, The Excavation of Gezer: 1902-1905 and 1907-1909 – Volume II, London 1912

בביקורת המקרא, ההשקפה הדויטרונומיסטית היא ההשקפה המיוחסת למערך של אמונות ודעות שהושפעו מ"המקור הדויטרונומיסטי" האו ספר דברים, הקרוי גם "משנה תורה". מקור המילה בשמו של ספר דברים בתרגום השבעים ליוונית וללטינית – הוולגטה

שיטת תארוך המבוססת על מדידת עובי הטבעות בגזעי עצים. מדי שנה מתווספת בעץ טבעת שעובייה משתנה בהתאם למשקעים ותנאים נוספים. באמצעות גזעי עצים שיש ביניהם טבעות חופפות, ניתן לתארך גם ממצאי עץ המתגלים בחפירות. באמצעות שיטה זו ניתן לבנות ציר זמן המגיע עד אלפי שנים לאחור. 

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית

השערת התעודות (גם תורת המקורות, או השערת גרף-ולהאוזן) היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. כיום התאוריה כיום פחות מקובלת בעולם המחקר

חפירה ארכיאולוגית אשר נועדה לחשוף שרידים העומדים בפני הריסה כיון שנמצאים בתואי המיועד לפיתוח מודרני (למשל לצורך בנייה או סלילת כביש). מאות דוגמאות.. בד”כ מבוצע ע”י רשות העתיקות.

חומת סוּגרים היא מערך הגנתי שהקיפה ערי תלים בארץ ישראל מתקופת הברונזה המאוחרת ובמיוחד בתקופת הברזל. חומת הסוגרים מורכבת מחומה חיצונית וחומה פנימית. בתוך החלל הריק שבין החומות הוצבו קירות חוצצים, במטרה ליצור חדרים. לתוך החדרים הייתה גישה מתוך העיר ומחדרים אחרים בחומה. החדרים הפנימיים שימשו לעתים כחדרי אחסון או מגורים. בזמני מלחמה מולאו לעיתים בעפר ואדמה וכך ספקו לעיר הגנה רבה יותר מכל חומה מוצקה. בין החומה לרוב נבנו מגדלים רבים שרוחבם עלה על רוחב החומה. בארץ ישראל שולבו לעיתים לתוך החומה שערים לעיר שמכונים שערי תאים, אשר היו רחבים יותר מהחומה ולהם כמה חדרים מימין ומשמאל לשער.

מיון על פי טיפוס הממצא ותיארוכו היחסי ביחס לשאר הקבוצה אליה הוא שייך (מוקדם או מאוחר)

 גישה אותה מובילים בין היתר יוסף גרפינקל וסער וגנור, בדבר קיומה של ממלכה בימי דוד המלך ולקיומן של ערים בצורות ביהודה כבר במאה ה-10 לפנה"ס. מכאן כי לא ייתכן שהמעבר מחברה כפרית תקופת הברזל I לחברה עירונית תקופת הברזל II בישראל ויהודה התרחש רק בסביבות שנת 900 לפנה"ס, כגישת הכרונולוגיה הנמוכה

הוצעה לראשונה על ידי ישראל פינקלשטיין בשנת 1996 . על פי גישה זאת המעבר מתקופת הברזל I )חברה כפרית בישראל ויהודה( לתקופת הברזל II )חברה עירונית בישראל ויהודה( לא התרחש בסביבות 1000 לפנה“ס, אלא רק בסביבות 900 לפנה“ס.

מכאן שבתקופת דוד ושלמה עדין היה אירגון חברתי שיבטי, מגורים בכפרים, ללא ערים בצורות וללא שילטון ריכוזי. מיעוט הממצאים מחפירות ירושלים, האמורה להיות בירת הממלכה המאוחדת, מאפשר העלאת טענות מסוג זה.

"כחול מצרי" (Egyptian Blue) הינו פיגמנט אנאורגני סינטטי הבנוי קריסטלים של טטרה-סיליקט סידן ונחושת (calcium-copper tetrasilicate, CaCuSi4O10), והינו בין החומרים האנאורגניים הסינטטיים הראשונים שבני אדם החלו לייצר אי פעם. התשלובת הכימית של הפיגמנט זוהתה גם בטבע, אך היא נדירה מאוד, ובאופן סינטטי הוא מיוצר בתהליך מורכב הדורש חימום וקירור במשך שעות בטווחי טמפרטורות מדויקים וצרים, ובתנאים ספציפיים.

הפיגמנט זוהה ארכאולוגית לראשונה במצרים העתיקה החל מ-2,500 לפנה"ס, ולאורך קיומה יוצר בכמויות גדולות, ושומש לפרסקאות, לזיגוג קרמי, לפאיאנס (faience), ולזכוכית. ייצורו פחת סביב המאה ה-6 לספירה, והשימוש בו פסק לחלוטין מאמצע המאה ה-9 לספירה ועד לסוף המאה ה-19, יתכן שבשל מורכבות ייצורו.

מקור ולקריאה נוספת:

Warner, T. E. (2011). Synthesis, properties, and mineralogy of important inorganic materials. John Wiley & Sons, Incorporated.  (פרק 3: ע"מ 26-49)

הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ, הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.

קנקן 'למלך' הינו טיפוס של קנקן אשר הופיע לקראת סוף המאה ה-8 לפנה"ס באזור ממלכת יהודה ונעלם באזור אמצע המאה ה-7 לפנה"ס. כינוי הקנקן מגיע מטביעת החותם אשר עיטרה את ידית הקנקן: אחד משני סמלים מכונפים (חרפושית/עיגול) ומסביבו המילה 'למלך'. לעיתים קרובות הופיע גם שמה של אחת מארבע ערים בממלכת יהודה: חֶבְרֹן, זִיף, שׂוֹכֹה או ממשת (שטרם זוהתה בוודאות). הקנקנים נועדו לנשיאת נוזלים, כנראה שמן ויין. מידת תכולת הקנקנים נעה בין 39.75 ליטר ל-51.80 ליטר.

ידיות של קנקני 'למלך' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בשנת 1867 במהלך חפירות שערך בירושלים. מאז התגלו מאות ידיות נוספות באתרים רבים אחרים כגון לכיש, רמת רחל, בית שמש, תמנה ועוד. ישנן שתי השערות מרכזיות למטרת הקנקנים האלה: קנקני שמן ויין שניתנו בתור מס לאימפריה האשורית או קנקני שמן ויין שצבר חזקיהו המלך לקראת מרידתו באשורים. אין ידוע מדוע היה צורך בהטבעת הקנקנים משום שאף יתר הממלכות באזור גבו מיסים בצורת שמן ויין והעבירו אחוזים מאלה לידי האשורים, אך לא חתמו את הקנקנים בצורה מיוחדת. יש המציעים שהחותמת נועדה להבליט את עלייתו לשלטון של מלך חדש – חזקיהו – ושינוי פני הממלכה. אכן, על בולה הנושאת את חותמתו של חזקיהו נמצא סמל מכונף דומה.

מקורות:

ע' מזר, 'טביעות על קנקנים מיהודה', קדמוניות נד (תשפ"א), עמ' 58-56

Anonymous, ‘Phœnician Inscription on Jar Handles’ PEQFS 2 (1870), p. 372

N. Na’aman, ‘The lmlk Seal Impressions Reconsidered’, TA 43 (2016), pp. 111-125

D. Ussishkin, The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973-1994) – Volume IV: The Iron Age and Post-Iron Age Pottery and Artefacts, Tel Aviv 2004

מטבעות הינם פיסות מתכת עגולות (בדרך כלל) המשמשים כאמצעי תשלום מוסכם בקניה ומכירה של סחורות ושירותים. המטבעות הראשונים הוטבעו לפני כ-2,600 שנים ומאז ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות הציוויליזציה האנושית. על גבי המטבעות מופיעים על פי רוב דמויות שליטים ושמותיהם, תאריכים וסמלים אתניים ודתיים. בארכיאולוגיה מטבעות משמשים כלי מרכזי לתיארוך ולמחקר הנובע מתפוצה ומפענוח המסרים המוטבעים עליהם. טרם הופעת המטבע, שימשו מתכות יקרות כאמצעי תשלום שגור כמטילים, תכשיטים ובצעי כסף, ולעיתים נושאו חותמת המעידה על מקורן. ההמצאה החדשה ייעלה משמעותית את המסחר.

המטבע הידוע הראשון נקרא "אלקטרום", מקורו בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס בעיר היוונית לידיה. המטבע היה סגסוגת של זהב וכסף ונשא את סמלו של השליט. אסימון המתכת הפך למטבע לאחר הכאה ידנית על פטיש הנושא רושמה. המכה טיבעה את הרושמה על פני המטבע. רושמה נוספת שנמצאה על גבי הסדן טיבעה את גב המטבע. המעבר למטבעות כסף וזהב זרז את התפשטות המטבע בכל העולם היווני וממנו לשאר העולם העתיק. לאחר כיבושי אלכסנדר נפוצו בעולם העתיק אלפי מִיטבעות אימפריאליות מקומיות אשר הטביעו מטבעות זהב, כסף וברונזה. מעבר לשימוש הכלכלי נוצלו המטבעות ככלי תעמולה. מטבעות חדשים הודיעו על תחלופת קיסרים, ניצחונות בקרבות ואף שימשו במרידות היהודים ככלי הצהרתי להכרזת עצמאות.  

מקורות

Casey, J. and Reece, R. (eds.) 1989. Coins and the Archaeologist. London.

Howgego, C. J. 1995. Ancient History from Coins. London.

Kemmers, F. and Myrberg, N. 2011. Rethinking Numismatics. The Archaeology of Coins. Archaeological Dialogues 18 (1): 87–108

משורר, י' תשנ"ח (1997). אוצר מטבעות היהודים. ירושלים.

משקולת 'נצף' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'נצף' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 5/6 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'נצף' נע בין 9.28 גרם ל-10.51 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'נצף' התגלתה לראשונה על ידי הארכיאולוג האמריקאי פרדריק ג'ונס בליס במהלך חפירותיו בעזקה (תל זכריה) בשנת 1898. הוא התקשה בפיענוח האותיות על המשקולות, והציע לקרוא 'נזפ'. חוקרים אחרים הציעו 'נצג', 'כספ' ו'נצפ'. כעבור חודשים ספורים גילה שתי משקולות נוספות, והפעם הצליח לקרוא 'נצף'.

המילה 'נצף' לא מופיעה במקרא. יש חוקרים אשר הציעו להבין את המילה לאור המילה הערבית 'נִיצְף', שמשמעותה היא 'חצי'. לאור חסרונה מהמקרא, יש המשערים שה'נצף' הייתה במקור מידת שקילה זרה שחדרה עם הזמן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

G. A. Barton, ‘Two New Hebrew Weights’, JAOS 24 (1903), pp. 384-387

F. J. Bliss, ‘Second Report on the Excavations at Tell Zakariya’, PEFQS 31 (1899), pp. 89-111

D. Diringer, ‘The Early Hebrew Weights Found at Lachish’, PEQ 74, pp. 82-103

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

סקר ארכאולוגי הוא תהליך מחקר ארכאולוגי שנועד לאמוד שרידים ארכאולוגיים בשטח נתון, באמצעים שונים. לעיתים, מטרת הסקר הוא למפות את האתרים הקיימים, כדרך לקבל מושג על שטח גדול והיחסים בין האתרים הכלולים בתוכו. הסקר נותן מידע ראשוני על האתר ומאפשר לאתר מקומות בהם כדאי להשקיע משאבים בחפירה ארכאולוגית מורחבת

השתכבות. העיקרון מניח כי שרידים מעשה ידי אדם מצטברים באתר זה על גבי זה, לפי סדר הזמנים, כאשר הקדום נמצא מתחת למאוחר. יש בכך בעייתיות מסוימת כיוון שכל דור חופר בקרקע (לצורך בניית יסודות למשל), ולכן הסטרטיגרפיה לעתים אינה ברורה.

שימוש במים זורמים בכדי לכפות משקעים שנחפרו דרך מסך או רשת והשבת חפצים קטנים. זה יעיל יותר מ סינון יבש בקרקעות כבדות יותר, וכחלק מתהליך של ציפה , ניתן להשתמש בו כדי לשחזר שרידים אורגניים קטנים מאוד.

אלו המקבלים את ההשתלשלות ההיסטורית המתוארת בתנ"ך ככתבה וכלשונה ומוכנים לקבל עדויות חיצוניות רק אם אינן סותרות את הסיפור המקראי

חקר הפולן (אבקת הצמחים), תת תחום בתוך הארכיאובוטניקה. המעטפת החיצונית של הפולן נשמרת במשך אלפי שנים (אמנם תוכו ריק). באמצעות איסוף דגימות קרקע (בד"כ מקרקעית מקווי מים), העברתם בצנטרופוגה ובחינתם במיקרוסקופ, ניתן לשחזר את הפלורה הקדומה באזור הממצא, וכך גם ליצור פרופיל של סביבה, תנאי אקלים וכדו'.

הגדרת מינרלים וסלעים ע"י בחינתם תחת מיקרוסקופ בעל מקטבים. כלי פשוט, מהיר וזול לניתוח הרכב ומוצא של חרסים, אבן, טיח וכו'. כאשר מלטשים גבישי מינרלים יוצרי סלעים הם נהיים חדירים לאור. גם כאשר מדובר בכלי שעבר עיבוד ע"י בני אדם (כלי חרס), נותרו הגבישים המקוריים או שנוצרו גבישים חדשים. לא רלוונטי למתכת (לא חדירה לאור) או לזכוכית (אין מבנה גבישי). נותן מידע על ההרכב, המוצא, תהליך הייצור ותהליכי בתר-ההברדה.

משקולת 'פים' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל וסביבתה בתקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'פים' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 2/3 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'פים' נע בין 7.18 גרם ל-8.13 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

המשקולת התגלתה לראשונה על ידי החוקר האמריקאי ג'ורג' ברטון שקנה משקולת שכזו מסוחר עתיקות בזמן ששהה בירושלים. הוא התקשה לפענח את המילה שהייתה חרוטה על גבי המשקולת והתלבט האם כתוב 'גרה' או '[ל]פי'. לימים התגלתה משקולת נוספת על ידי החוקר האירי רוברט מקאליסטר במהלך החפירות שערך בתל גזר. במקרה הזה, הצליח מקאליסטר לפענח את המילה 'פים'. בעקבות זאת, מספר חוקרים טענו שהשם נגזר מהמילה העברית 'פה' שניתן להבינה בתור 'שליש' ו'פים', בלשון רבים, משמעה 'שני־שלישים'. ביסוס להצעה זו ניתן לראות בזכריה י"ג, ח'.

המילה 'פים' עצמה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשמואל א' י"ג, כ"א, שם נאמר: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן." עד לגילוי משקולת ה'פים', הפרשנים התקשו בהבנת מילה זו. כיום מובן שהכוונה למשקל כמות הכסף שישראל נאלצו לשלם לפלשתים עבור השחזת כלי עבודה. יש המשערים לאור פסוק זה שה'פים' הייתה במקור מידת שקילה פלשתית שחדרה לאחר מכן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

W. R. Lane, ‘Newly Recognized Occurrences of the Weight-Name PYM’, BASOR 164 (1961), pp. 21-23

R. A. S Macalister, ‘Fifteenth Quarterly Report on the Excavation of Gezer’, PEFQS 39 (1907), pp. 254-268

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

תקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הנאו-בבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

צלמיות עמוד יהודאיות הן ממצא תרבותי ייחודי לממלכת יהודה, שהחל להופיע במרחב ממלכת יהודה בכלל, וירושלים בפרט, בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס. בתקופה זו היתה יהודה תחת ההגמוניה של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית. הן נעלמו עם חורבן יהודה על ידי הבבלים בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. מעל אלף צלמיות מסוג זה, או שבריהן, התגלו בתחום ממלכת יהודה. כ-50% מהצלמיות נמצאו בירושלים.  במקביל לצלמיות הללו, היו נפוצות גם צלמיות בצורת חיות ורוכבי סוסים.

הצלמיות לרוב נעשו ידנית מחימר ועוצבו בדמות גוף נשי. גובהן הוא כ-15 ס"מ והחלק העליון עוצב בדימוי גוף נשי (ערום או לא – נתון במחלוקת), כשידי הדמות לרוב מונחות מתחת לחזה). אזור החזה היה לעיתים מודגש. מנגד, אזורי רבייה לא הוצגו בדמות הצלמית הנשית. חלקן התחתון של הצלמיות לרוב היה דמוי-צינור וללא רגליים, עם בסיס שקוע, לעיתים חלול, לצורך העמדה.  

הצלמיות מחולקות לשני סוגים על פי צורת הראש. האחד, לרוב עוצב בתבנית שיצרה תווי פנים ואף שיער. עיצוב השיער דמה במתאר לפאה המצרית, מה שמעיד כנראה על השפעה תרבותית. חלק זה חובר לשאר היצירה בעזרת זיז/יתד שחובר לשקע באזור הכתפיים של הצלמית. אזור הצוואר עוצב בצורה "לא טבעית", גסה, מודגשת או ארוכה מדי על מנת לכסות על הזיז המשמש לקיבוע הראש לשאר הצלמית. בסוג הנוסף, כסגנון "פחות מורכב", ראש הצלמית הוכן ידנית ע"י צביטה ועיצוב פשוט יותר. צלמיות העמוד היו לרוב מטויחות לבן, שנצבע לאחר התמרה. שרידי שחור, צהוב ואדום נותרו על הפריטים שהתגלו, בניסיון להדגיש מאפייני עיניים, שיער ותכשיטים.

בנוגע לפרשנות פולחנית של הצלמיות, אסכולות שונו גורסות כי הצלמיות הינן ייצוג של אלוהיות נקביות שונות (אשרה, עשתורת או ענת). אסכולות אחרות גורסת כי הצלמיות הינן תגובת נגד להשפעת האימפריות כניסיון ליצירת זהות ייחודית למרחב היהודאי.

צלמיות עמוד יהודאיות הן ממצא תרבותי ייחודי לממלכת יהודה, שהחל להופיע במרחב ממלכת יהודה בכלל, וירושלים בפרט, בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס. בתקופה זו היתה יהודה תחת ההגמוניה של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית. הן נעלמו עם חורבן יהודה על ידי הבבלים בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. מעל אלף צלמיות מסוג זה, או שבריהן, התגלו בתחום ממלכת יהודה. כ-50% מהצלמיות נמצאו בירושלים.  במקביל לצלמיות הללו, היו נפוצות גם צלמיות בצורת חיות ורוכבי סוסים.

הצלמיות לרוב נעשו ידנית מחימר ועוצבו בדמות גוף נשי. גובהן הוא כ-15 ס"מ והחלק העליון עוצב בדימוי גוף נשי (ערום או לא – נתון במחלוקת), כשידי הדמות לרוב מונחות מתחת לחזה). אזור החזה היה לעיתים מודגש. מנגד, אזורי רבייה לא הוצגו בדמות הצלמית הנשית. חלקן התחתון של הצלמיות לרוב היה דמוי-צינור וללא רגליים, עם בסיס שקוע, לעיתים חלול, לצורך העמדה.  

הצלמיות מחולקות לשני סוגים על פי צורת הראש. האחד, לרוב עוצב בתבנית שיצרה תווי פנים ואף שיער. עיצוב השיער דמה במתאר לפאה המצרית, מה שמעיד כנראה על השפעה תרבותית. חלק זה חובר לשאר היצירה בעזרת זיז/יתד שחובר לשקע באזור הכתפיים של הצלמית. אזור הצוואר עוצב בצורה "לא טבעית", גסה, מודגשת או ארוכה מדי על מנת לכסות על הזיז המשמש לקיבוע הראש לשאר הצלמית. בסוג הנוסף, כסגנון "פחות מורכב", ראש הצלמית הוכן ידנית ע"י צביטה ועיצוב פשוט יותר. צלמיות העמוד היו לרוב מטויחות לבן, שנצבע לאחר התמרה. שרידי שחור, צהוב ואדום נותרו על הפריטים שהתגלו, בניסיון להדגיש מאפייני עיניים, שיער ותכשיטים.

בנוגע לפרשנות פולחנית של הצלמיות, אסכולות שונו גורסות כי הצלמיות הינן ייצוג של אלוהיות נקביות שונות (אשרה, עשתורת או ענת). אסכולות אחרות גורסת כי הצלמיות הינן תגובת נגד להשפעת האימפריות כניסיון ליצירת זהות ייחודית למרחב היהודאי.

קנקן שפת צווארון הוא קנקן שנמצא לרוב באתרים ארכאולוגים של יישובים ישראליים מתקופת הברזל 1 בין השנים 1150 לבין 1000 לפנה"ס, תקופה המוגדרת כתקופת התנחלות השבטים.

הטבעת רוזטה, הידועה גם בתור הטבעת ורדה, הינה טיפוס הטבעת חותם שנעשתה על גבי ידיות קנקנים, כחלק ממערכת המנהל היהודאית בתקופת ממלכת יהודה, החל מסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ולכל המאוחר עד חורבן הבית הראשון בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. ההטבעה מורכבת מציור של פרח לו בדרך כלל שמונה או 12 עלי כותרת, הכלוא בתוך עיגול, וקוטרה לרוב הינו 13-18 מ"מ. מקורו של סמל הרוזטה ככל הנראה מאשור, ומה סימל ביהודה לא ברור, אך הסברה השולטת במחקר היא כי הסמל ייצג את בית המלוכה. רוב ממצא חותמות הרוזטה התגלה בירושלים, לאחריה ברמת רחל ובשפלה. על סמך הטיפולוגיה שלה, נראה כי השימוש בהטבעת הרוזטה נמשך שנים רבות וכי היה חלק ממערכת מנהלית מורכבת.

מקור ולקריאה נוספת:

ליפשיץ, ע. (2018). עידן האימפריות: היסטוריה ומנהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים (מהמאה הח' עד המאה הב' לפנה"ס). יד יצחק בן-צבי.(ובייחוד ע"מ 82-90)

המושג 'שֶקֶל' בארכיאולוגיה המקראית מכוון לשני מושגים הקשורים אחד לשני:

א. מערכת שקילה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (סוף המאה ה-13-שנת 586 לפנה"ס):

לפני התקופה הפרסית לא נעשה שימוש בארץ ישראל (כמו־גם ברוב העולם) במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן נהגו לשקול את מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) באמצעות משקולות על מנת לדעת מה כמות המתכת שיש לבצוע ולתת בתור תשלום (ומכאן המושג 'בצע כסף'). כאשר מוזכר במקרא 'שקל' או חלק מ'שקל' (כמו 'מחצית השקל'), הכוונה היא למתכת (כסף, על פי רוב) שנשקלה ושווה למידה מסוימת בתוך מערכת השקילה המכונה 'שקל'. בתוך מערכת זו ישנן סוגי משקולות שונות.

חלק ממשקולות המערכת סומנו באמצעות סמליל שמקובל לומר כי ייצג את השקל הקדום, כמו ש-₪ מייצג את השקל החדש הישראלי המודרני. בין ההשערות למשמעות הסמליל ניתן למנות: שק כסף קשור, סימן פונטי מצרי שדומה לאות שי"ן, או כף מאזניים בודדה שבמקור ייצגה את האות ת'י"ו (th) במספר שפות שמיות קדומות. לעיתים מופיעה לצד הסמליל ספרה היראטית (אחד הכתבים המצריים העתיקים), שסימלה כפולות (למשל: 4 שקל, 2 פים, 6 נצף וכן הלאה), משום שלא היו אז ספרות יהודאיות או ישראליות.

ב. משקולות שציינו את המידה המרכזית במערכת השקילה של ה'שקל':

בתוך מערכת מידות ה'שקל', מקובל לומר שהיו מספר מידות ספציפיות שכונו 'שקל' (על אף שטרם התגלתה משקולת בעלת כתובת 'שקל'). יש חוקרים הסוברים שניתן למנות שלושה סוגי 'שקלים':

1.  השקל הרגיל, שהיה סטנדרט השער של השוק המסחרי. שקל זה כנראה שקל בין 11.4 ל-11.7 גרם.
2. שקל הקודש, שנועד לשקילת מתכות עבור המשכן ולאחריו עבור בית המקדש. שקל זה כנראה שקל בין 9.4 ל-10 גרם.
3.  שקל 'למלך', שנועד לשקילת מתכות עבור בית המלוכה. שקל זה כנראה שקל כ-11.3 גרם.

מנגד, יש חוקרים שסוברים שהיה רק שקל אחד בעל שער אחיד (11.33 גרם), אלא ששקלי 'למלך' היו מידות שעשויות מחומרים שונים מהמידות של הסוחרים והיו שייכים רק לבית המלוכה. בשקל המקדש הם רואים רעיון אוטופי שמעולם לא בא לידי מימוש. אפשר לראות את המשקולות הכבדות או הקלות יותר כדוגמאות ממערכות שקילה דומות ממדינות שכנות שהתגלגלו לארץ ישראל, או משקולות מקומיות שנפגעו או שלא הוכנו כראוי. לחילופין, ייתכן שהן נעשו לפני שבית המלוכה ייסד את השער הסטנדרטי ויצר אחידות בשוק.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 (תשס"ד), עמ' 150-137

ד' ויינשטוב, 'האותיות הכנעניות š ו- ṯומקורו של סימן השקל', בתוך: א' כרמון (עורכת), ספר יוסף נוה (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לב), ירושלים תשע"ו, עמ' 65-55

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

A. H. Sayce et al, ‘The Hæmatite Weight, with an Inscription in Ancient Semitic Characters, Purchased at Samaria in 1890 by Thomas Chaplin, Esq., M.D.’, PEFQS 26 (1894), pp. 220-231

R. B. Y. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

שכבה ארכאולוגית היא יחידה ארכאולוגית מקומית שיש לה התחלה וסוף מוגדרים ויש לה מאפיינים תרבותיים. באתר ארכאולוגי שכבה היא כל מערך השרידים שהתקיים בעבר בפרק זמן מסוים ומקורם במבנה, יישוב.

קביעת מוקדם ומאוחר בתוך קבוצה של ממצאים, ללא תיארוך מוחלט. אתר סטרטיגרפי, למשל, מוסר תיארוך יחסי – כיוון שהשכבה הנמוכה ביותר היא הקדומה ביותר.

היא שיטת תיארוך רדיומטרי אשר הומצאה בשנת 1949. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי (Willard Frank Libby), שזכה בפרס נובל על עבודתו.

סרטון המסביר על פחמן 14