אסכולה בחקר המקרא הרואה בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי.

המונח הוא  למעשה כינוי גנאי שניתן על ידי מתנגדי האסכולה

ראשונה מבין שתי הטענות המרכזיות של המינימליסטים, מבוססת על הנחת היסוד שכתיבת היסטוריה לעולם אינה אובייקטיבית, אלא כוללת בחירה של נתונים ובניית נרטיב תוך שימוש ברעיונות מוקדמים על משמעות העבר. שההיסטוריה היא אף פעם לא נייטרלית או אובייקטיבית, תמיד מעלה שאלות לגבי הדיוק של תיאור היסטורי כלשהו. המינימליסטים טוענים כי המבנה הספרותי של ספרי ההיסטוריה התנ"כית כל כך גלוי, וכי כוונותיהם של המחברים כל כך ברורות, עד שהחוקרים צריכים להיות זהירים ביותר בהתייחס אליהם כראוי. גם אם התנ"ך אכן משמר מידע מדויק, לחוקרים אין את האמצעים לנפות את המידע הזה מההמצאות שאיתן הוא היה מעורבב

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את הכתוב במקרא ולהעריך את מידת מהימנותו של הדיווח המקראי.

ממלכה מקראית בעבר הירדן והנגב, ששכנה דרומית למואב, דרום מזרחית לממלכת יהודה, מערבית וצפונית למדבר הערבי. רוב שטחה הקודם מחולק כיום בין דרום ישראל וירדן של ימינו. אדום מופיע במקורות כתובים הנוגעים לתקופת הברונזה המאוחרת ולתקופת הברזל.

האדומים מופיעים בכמה מקורות כתובים בין היתר בתנ"ך, רשימה של פרעה המצרי סטי הראשון מ- 1215 לפנה"ס וכן בכרוניקה של מסע רעמסס השלישי (1186–1155 לפנה"ס). מחקרים ארכיאולוגים הראו שהאומה שגשגה בין המאה ה-13 למאה ה-8 לפנה"ס ונהרסה לאחר תקופה של דעיכה במאה ה-6 לפנה"ס על ידי הבבלים. לאחר נפילת ממלכת אדום נדחקו האדומים מערבה לכיוון דרום יהודה על ידי שבטי נוודים שהגיעו ממזרח; ביניהם היו הנבטים, שהופיעו לראשונה בדברי הימים ההיסטוריים של המאה ה-4 לפנה"ס וכבר הקימו ממלכה משלהם במה שהיה אדום במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס.

יחסיהם עם עם ישראל היו שנויים במחלוקת. במקרא האדומים מתוארים כקרובי משפחתם של בני ישראל (צאצאי עשו, אחיו של יעקוב) אך גם כאויביהם המרים, איתם היו סכסוכים רבים.

תעשיית הנחושת הברזלית בפינאן ותמנע מיוחסת לממלכת אדום.

תקופת הברזל 1 (1200—980 לפנה"ס*) תת התקופה הראשונה של תקופת הברזל בדרום הלבנט, מתחילה לאחר משברי סוף תקופת הברונזה המאוחרת והשינויים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שהביאו: האימפריות שצמחו במהלכה התמוטטו או נחלשו, והמסחר הבינלאומי שאפיין אותה פסק. בארץ-ישראל ערים נחרבו, הקשרים הבינלאומיים נותקו, והחלה תקופה של התרחשות פנים-ארצית בלבד.

הברזל 1 הינו תקופת מעבר מהמציאות הפוליטית, האתנית, והתרבותית הכנענית של תקופת הברונזה, למציאות חדשה ובה מערכים פוליטיים, עמים, ותרבויות חדשים. על כן מתאפיינת התקופה במגוון תרבותי חדש, כאשר בחלק מהאזורים נמשך אורח החיים והתרבות החומרית הכנעניים, לצד אזורים בהם מופיעים כאלו חדשים.

התקופה מחולקת לשני חלקים:

תקופת הברזל 1א (1200—1135 לפנה"ס) – מכונה גם "תקופת הברונזה המאוחרת 3" ו"תקופת מעבר ברונזה מאוחרת-ברזל". במהלכה המשיכו שלטון השושלת ה-20 המצרית בלבנט וההגמוניה של התרבות הכנענית, יחד עם הופעתם והתבססותם של תרבויות\קבוצות אתניות חדשות בעלות תרבות-חומרית ייחודית, שימשיכו להתפתח ולהגדיר את תקופת הברזל: הפרוטו-ישראלים, הפיניקים, והפלשתים.

הפלשתים מזוהים במערב השפלה, ובייחוד באשקלון, עקרון, תל-אשדוד, וגת, משויכים לגויי-הים, ומתאפיינים בתרבות עירונית ותרבות-חומרית ייחודית בעלת השפעות אגאיות, קפריסאיות ודרום-מערב אנטוליות, ומפורשים על ידי רוב החוקרים כתרבות מהגרת.

באזור ההר המרכזי, בעמק ועבר הירדן, ובנגב הצפוני מזוהים יישובים כפריים רבים, המכונים במחקר "יישובי ההתנחלות" ומובנים על ידי חלק מהחוקרים כראשית ישראל. הדעות באשר למוצא אוכלוסייה זו חלוקות: יש הטוענים שמקורם בהגירה מאזור ירדן; כי התאגדו מפליטי הערים הכנעניות שנחרבו בסוף תקופת הברונזה; כי התפתחו כתצורה חברתית-מדינית חדשה של התרבות מקומית; או שנוצרו כשילוב כלל תופעות חברתיות אלו.  

בתקופת הברזל 1ב' (1135—980 לפנה"ס) – התבססו השינויים התרבותיים שהחלו בברזל 1א': בעוד ערים כנעניות כגון מגידו וגזר המשיכו לשגשג, התרבויות החדשות פרחו לצידן: בדרום מישור החוף התרבות הפלשתית פיתחה מפעלי בנייה מונומנטלית, ותרבותה החומרית נמצאה באתרים מחוץ למרחבה המקורי: דבר המצביע על מסחר; התפשטות בני התרבות במרחב; או היטמעותם בעמים המקומיים.

בחבל ההר הפנימי, בגלעד המזרחי ובגליל העליון זוהו מאות יישובים כפריים קטנים חדשים בהם תרבות חומרית פשוטה ודלה, המפורשים כחברות חקלאיות משפחתיות-שבטיות שככל הנראה מאיגודן לאורך הזמן תקום בהמשך ממלכת ישראל, ועל כן מכונים "פרוטו-ישראלים". יש הטוענים כי מבנם החברתי תואם לתיאורים המקראיים על בני-ישראל בספר שופטים ושמואל.

לקראת סוף התקופה לאורך מישור החוף הצפוני והלבנוני התרבות העירונית הפיניקית חידשה את המסחר הימי, ובסופה ניכרת התיישבות מוגברת גם באזור הנגב ועבר הירדן, המיוחסת לקבוצות שבטיות נוודיות המתקשרות להפקה ולסחר הנחושת ממכרות וואדי-פינאן ותמנע.

התקופה מסתיימת עם נטישתם של ישובים רבים בחבל ההר וחורבן ערים ברחבי הארץ, ביניהן שילה, מגידו, תל-משוש, ותל-קסילה. לאחריהם, ניכרים שינויים במערך היישובי ובתרבות החומרית ברחבי הארץ, המבשרים את תקופת הברזל 2.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר, וקיימת מחלוקת במחקר לגבי תיארוך התקופה: ראו כרונולוגיה גבוהה, כרונולוגיה נמוכה).

מקורות

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברזל 2 (980—530 לפנה"ס*) בדרום הלבנט מתאפיינת בשינויים פוליטיים משמעותיים: בראשיתה קמו ממלכות חדשות – ממלכת ישראל, יהודה, עמון, מואב, אדום, והערים הפיניקיות והפלשתיות, בסופה נכבש על ידי אימפריות, ולאחריה ימשיך להיות תחת שליטה אימפריאלית עד העת המודרנית.

התקופה הינה הראשונה בהיסטוריה עבורה קיימים מקורות היסטוריים רבים: ספרי שמואל-מלכים וחלק מספרי הנביאים מתייחסים לתקופה ויתכן והחלו להיכתב במהלכה, וכן נמצאו מקורות חיצוניים למקרא, כגון כתובות מלכותיות או תעודות מנהליות, שנמצאו בארץ, במצרים ובשטחי ממלכת אשור.

קיימת מחלוקת רבה סביב החלוקה של התקופה לתתי-תקופות ותיארוכן: גישת "הכרונולוגיה הגבוהה" מייחסת את תחילתה לשנת 1000 לפנה"ס, בעוד "הכרונולוגיה הנמוכה" לשליש האחרון של המאה ה-10. אולם ניתן לחלקה לארבעה תתי-תקופות:

הברזל 2א (980—830 לפנה"ס) – מתחיל לאחר חורבן מספר ערים בכנען ביניהן מגידו ושילה, ומתאפיין בשינויים בתרבות הקרמית. היישוב הכפרי הענף בהר של הברזל 1 הצטמצם, והחלו להתפתח ערים כגון מצפה ושומרון, בהן זוהתה בנייה מונומנטאלית ייחודית. בעיקר בצפון הארץ התגלו מעט כתובות, ובירושלים טביעות-חותם. ברחבי הנגב החלו להופיע יישובים חדשים ומצודות, שככל הנראה מתקשרים לפעילות הענפה במכרות ואדי-פינאן.  

בתקופה טרם החלו להיווצר מקורות היסטוריים שנשמרו, אולם ה"ממלכה המאוחדת" המתוארת בספרי שמואל ומלכים מיוחסת אליה. קיומה אינו ברור בממצא הארכאולוגי, ושנוי במחלוקת במחקר. המשך התיאור המקראי על שתי ממלכות, ישראל ויהודה, ניכר יותר בארכאולוגיה, כאשר ממלכת ישראל הייתה ככל הנראה החזקה, ניהלה מלחמות עם ממלכת ארם, ונבנו בה מבנים מלכותיים וציבוריים. על מעמדה של ממלכת יהודה קיים ויכוח במחקר: יש הסוברים כי נהפכה לממלכה משמעותית רק במאה ה-9 לפנה"ס, ובצילה של ישראל. במקביל, פיתחו הממלכות הפיניקיות מערכת מסחר ים-תיכוני ענפה ושגשגו. לתקופה מתוארך גם מסע שישק המוכר מכתובת כרנך המצרית ומספר מלכים, אולם לא נמצא לו זכר ארכאולוגי ברור פרט לאסטלה שהקים שישק במגידו.    

הברזל 2ב (830—700 לפנה"ס) – מתחיל לאחר חורבן העיר גת, המיוחס לממלכת ארם, לאחריו ניכרים שינויים בתרבות הקרמית. התקופה נחשבת לתקופת פריחה בייחוד בממלכת ישראל, ומתאפיינת בגידול רב באוכלוסיית הארץ והתחדשות היישוב הכפרי. בערי הממלכה ניכרים ריבוד חברתי משמעותי, בנייה מונומנטאלית, מסחר בינלאומי, התפתחות המנהל ושימוש בכתב. אלו יחד עם המקורות ההיסטוריים מספרים על הפיכתה של ישראל לכוח אזורי מרכזי, שהתמודד מול ממלכות שכנות חזקות כגון ארם.

בשליש האחרון של המאה ה-8 כבשה האימפריה האשורית בהדרגה את ממלכת ישראל, הרגו והגלו רבים מהתושבים והפכו את המרחב לפחוות אשוריות. מתקופה זו ועד סוף תקופת הברזל התאפיין האזור בדלילות דמוגרפית וכלכלית.

ממלכת צור, ממלכת יהודה וערי פלשת הפכו לממלכות חסות של אשור והוסיפו לשגשג: ערים גדלו, נבנו בהן מבנים מונומנטאליים, הוקמו ישובים ומצודות חדשים, ומסוף התקופה נמצאו עדויות לכתב ומנהל. המסחר התפתח, והפיניקים הרחיבו את קשריהם הבינלאומיים. 

אולם מרידות של ממלכות אלו הובילו למסעות אשוריים נוספים לאזור שהמיטו חורבנות כבדים, האחרון מסע סנחריב ב-701 לפנה"ס שהוביל להרס ערי חבל השפלה, העברתה מממלכת יהודה לעקרון, לשפל דמוגרפי, הרס הכלכלה, וסוף התקופה.  

הברזל 2ג (700—586 לפנה"ס) – מייצג את השלטון האשורי בארץ-ישראל, תחתיו נשאר צפון הארץ פחוות אשוריות דלות, אולם בדרומה המשיכו ממלכות החסות לשגשג: ביהודה וערי פלשת ערים גדלו והוקמו בהן מבנים מונומנטאליים, השפלה שוקמה בחלקה, ונוצרו ישובים חדשים באזורים חדשים, כגון מצודות בהם עדות לכתב, מנהל, וצבא, או ישובים חקלאיים. תל-חדיד הפכה לעיר מנהל אשורית, וסביבה ניכרת עלייה בישוב, בחלקה כנראה התיישבות גולים. התרבות החומרית מעידה על פיתוח המסחר הבינלאומי, הממלכות הפיניקיות המשיכו לפתח את קשריהן והקימו מושבות מסחר בחופים זרים, וגם בפלשת ערים גדלו ושגשגו, כגון אשקלון ועקרון בה הוקמה תעשיית שמן-זית. חוקרים טוענים כי חלקים מהתנ"ך החלו להיכתב בתקופה זו.

לקראת סוף התקופה נחלשה האימפריה האשורית, הממלכה המצרית השתלטה לזמן קצר בעיקר על אזור החוף, ובמהרה כבשה האימפריה הבבלית את הלבנט באלימות תוך הרס, הריגה והגליה: ב-604 לפנה"ס החריבה את ערי פלשת, וב-586 את יהודה, והביאה לסוף התקופה.

הברזל 2ד' (586—530 לפנה"ס) – מייצג את שלטון האימפריה הבבלית במרחב. התרבות החומרית ממשיכה את קודמתה, אך הממצאים מהתקופה דלים, ופרשנותם שנויה במחלוקת. יש חוקרים הרואים בתקופה תקופת הרס ושפל יישובי, דמוגרפי וכלכלי בכל הארץ שנבעו מהכיבוש והשליטה הבבליים, אולם יש הסוברים שהחורבן הבבלי התמקד בערים ורק האליטה החברתית הוגלתה, וכי האזור הכפרי ורוב האוכלוסייה נפגעו מעט יחסית והצליחו להשתקם.  

חלקים מן המקרא מיוחסים לתקופה. סופה וסוף תקופת הברזל נבע מכיבוש הארץ על ידי הפרסים, ותחילת התקופה הפרסית.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר.

מקורות

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברונזה הקדומה היא התקופה בה הופיעו לראשונה ישובים עירוניים בדרום הלבנט, ולכן היא נחשבת לפרק זמן חשוב ומשמעותי בתולדות הארץ. רבות מן הערים שהוקמו בתקופה זו מוכרות לנו מתקופת המקרא, כגון ירושלים, מגידו, חצור ועוד. התקופה מקבילה לעלייתן של הציוויליזציות הקדומות במסופוטמיה ובמצרים.

משך התקופה כ-1,300 שנה, בין 3,700 ועד 2,400 לפנה"ס. משך הזמן הארוך הזה חולק לארבעה שלבים עיקריים:

• ברונזה קדומה 1א (3,700 – 3,300 לפנה"ס)
• ברונזה קדומה 1ב (3,300 – 3,100 לפנה"ס)
• ברונזה קדומה 2 (3,100 – 2,900 לפנה"ס)
• ברונזה קדומה 3 (2,900 – 2,400 לפנה"ס)

ראשית התקופה (ברונזה קדומה 1א-ב) מתאפיינת ביישובים כפריים פשוטים, מרוחקים זה מזה ומפוזרים. המבנים והכלים שנמצאו בהם פשוטים מאוד. הכלכלה התבססה על חקלאות "החבילה הים-תיכונית": דגנים, גפן, זית, צאן ובקר. ראשית התקופה מתאפיינת גם בנוכחות והשפעה תרבותית של ממלכת מצרים בדרום-מערב הארץ.

במהלך התקופה (ברונזה קדומה 2) הארץ עברה שינויים מרחיקי לכת. הנוכחות המצרית נעלמה, ובמקביל הכפרים גדלו ונעשו צפופים יותר. החלו להתפתח מערכות מסחר אזוריות, למשל עם מצרים, ובנייה ציבורית ופולחנית, ומן הממצאים ניתן לראות את הופעתם של מעמדות חברתיים. בהמשך בוצרו הכפרים, והם עברו תהליך של עיור.

בשיאה של התקופה (ברונזה קדומה 3) ושל תהליך העיור ניכרים הבדלים משמעותיים בין מעמדות חברתיים, יחד עם נטישת כפרים לטובת הערים המבוצרות היטב. עם זאת המסחר האזורי בתקופה הצטמצם. תקופת הברונזה הקדומה מסתיימת עם קריסתה של המערכת העירונית, כאשר הערים ננטשות ונראה כי התושבים חוזרים להתקיים בעורך חיים כפרי ונוודי, לעיתים קרובות הרחק מאזורי הישוב של תקופת הברונזה הקדומה, ומתחילה תקופת הברונזה הביניימית.

מקורות

שי, א. (נדלה ב-5 ליוני, 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). (2019). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א'). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

משקולת 'בקע' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'בקע' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה מחצית ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'בקע' נע בין 5.66 גרם ל-6.65 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'בקע' התגלתה לראשונה כאשר הארכיאולוג האמריקאי צ'ארלס טורי קנה בירושלים משקולת כזו מסוחר עתיקות מקומי. בהמשך התגלו משקולות נוספות בחפירות ברחבי הארץ. בחינת המשקולות השונות שהתגלו אישש את דברי הפסוק בשמות ל"ח, כ"ו המציג את ה'בקע' בתור שם משקלה של מחצית השקל שניתנה כתרומה למשכן. אמנם, יש חוקרים הסוברים כי ה'בקע' ייצג רק את מחצית שקל הקודש ולא שקלים אחרים (שקל 'למלך' והשקל הרגיל). הבדלים בגדלים בין משקולות 'בקע' שונות ניתן להבין כשחיקה של המשקולות או ביטוי לירידת או עליית ערך שקל הקודש.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

א' שטרן, 'מידות ומשקלות', אנציקלופדיה מקראית, ד, עמ' 878-846

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

C. C. Torrey, ‘Semitic Epigraphical Notes’, JAOS 24 (1903), pp. 205-226

היא תחום המחקר האקדמי של המקרא: התנ"ך, הספרים החיצוניים והברית החדשה. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו הדתי של הטקסט, ומבקשת לחקור אותו בכלים פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית המקורות

תקופת הברונזה התיכונה היא תקופה ארכיאולוגית בת כ-500 שנים (1950-1470 לפנה"ס). חשיבותה של התקופה נובע מהשינוי החד שהתרחש בארץ, מאורח החיים הכפרי והנוודי של התקופה הקודמת, לאורח חיים עירוני. התשתית העירונית והמדינית שקמה בתקופה זו תמשיך להתקיים בדרום הלבנט לכל אורך אלף השנים הבאות, במהלך תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל. זוהי אחת התקופות המיושבות ביותר בהיסטוריה של האזור, והיא מתייחדת בביצורים המאסיביים של עריה, אשר הוקפו בדרך כלל בסוללות ביצורים אדירות שיצרו את צורתם של רוב התלים בארץ. כמו כן, זוהי התקופה בה הומצא הכתב הכנעני, ולראשונה בהיסטוריה מוזכרת ארץ כנען ועריה במקורות כתובים. כתבי המארות המצריים מזכירים שמות של ערים ומלכים מהמרחב, וביניהם אשקלון, ירושלים, חצור ועוד.

מבחינה כלכלית ומסחרית, בתקופה זו הופיעו מערכות סחר יבשתי וימי מורכבות, הנפרסות על פני מרחבים חסרי תקדים – ממסופוטמיה עד אנטוליה, מצרים, והים האגאי. כך בתקופה זו התעצמו השפעות תרבותיות הדדיות, הניכרות בערים המבוצרות שהוקמו לאורך מישור החוף הכנעני, כגון אשקלון, יפו ועכו. המבנה המדיני העירוני עבר להתבסס סביב ארמונות המהווים מוקדי כוח כלכלי ודתי, וברחבי סוריה ומסופוטמיה עלתה התרבות האמורית לשלטון.

התקופה מחולקת לשלוש תקופות משנה, שהמעבר ביניהן מתבסס על שינויים הדרגתיים בסגנון כלי החרס:

במהלך הברונזה התיכונה 1 (1950-1710 לפנה"ס) בוצרו יישובי המרחב בהדרגה, החלה בנייה מונומנטאלית, והתפתח מערך עירוני עם עורף כפרי וחקלאי.

בברונזה התיכונה 2 (1710-1590 לפנה"ס) ערים ברחבי דרום הלבנט, כגון חצור ואשקלון, התחזקו ונהיו לערי-ממלכה קטנות השולטות על הישובים שסביבן. בנוסף, כלי חרס כנעניים מהתקופה שנמצאו באתרים במצרים מאפשרים לתארכה על פי הכתבים המצריים, וכן מצביעים על ההתפתחות בקשרי המסחר של דרום הלבנט, כאשר גם בקפריסין התגלתה תרבות חומרית כנענית.

בברונזה התיכונה 3 (1590-1470 לפנה"ס) העיור בכנען הגיעה לשיאו, והתרבות החומרית באזורים מסוימים מרמזת על התחזקות הקשרים ו\או ההשפעות המצריות, יחד עם התעצמות השתתפותה של כנען במערכת המסחר הימי, בייחוד עם קפריסין והמרחב האגאי. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים פוליטיים במצריים: איחודה לאחר הבסת שושלת החיקסוס, שהשפיעו גם על דרום כנען: תל אל-עג'ול או תל אל-פרעה (דרום) נכבשו, ויש הטוענים כי האזור כולו נכנס תחת הגמוניה מצרית.

סופה של התקופה והמעבר לתקופת הברונזה המאוחרת מבוסס על שינוי היסטורי זה, הידוע ממקורות מצריים, ולא ניכרים הבדלים משמעותיים בתרבות החומרית. יחד עם זאת, מספר ערים כנעניות חרבו בסוף התקופה לאורך עשרות שנים, ויש המקשרים חורבנות אלו למתקפות המצריות, או גם לנסיבות פוליטיות פנימיות, או לגורמים סביבתיים.

מקורות

יסעור-לנדאו, א. (2019). תקופת הברונזה התיכונה. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א') (ע"מ 333-436). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברזל (1200—530 לפנה"ס*) בדרום הלבנט נחשבת לתקופה הראשונה במרחב בעלת מקורות היסטוריים רבים: היא מקבילה היסטורית למאורעות תקופת השופטים והמלוכה המתוארים בספרי שופטים-מלכים וחלק מספרי הנביאים במקרא, ויש חוקרים המשייכים את ראשית כתיבתם אליה. כמו כן קיימים מקורות היסטוריים חוץ-מקראיים מגוונים המתוארכים לתקופה. הממצא הארכאולוגי לעיתים תואם את הטקסט המקראי והמקורות ההיסטוריים ולעיתים סותר אותם לחלוטין, ועל הפערים הללו מתנהל דיון ער במחקר הארכאולוגי, ההיסטורי, והמקראי כבר מראשיתו לפני כ-150 שנה.

התקופה מתאפיינת בהתפתחויות תרבותיות ופוליטיות רבות ומשמעותיות ששינו את האזור לחלוטין. בעוד בתקופה הקודמת (ברונזה מאוחרת) נשלט על ידי האימפריה המצרית, ורווחה בו התרבות הכנענית, בתקופת הברזל עזבו המצרים את המרחב וקמו והתבססו בו ישויות תרבותיות-אתניות חדשות, חלקן בנות הארץ וחלקן מהגרות: גויי הים (בייחוד הפלשתים), הישראלים, והפיניקים, שלאורך התקופה פיתחו מסגרות מדיניות חדשות לאזור – ממלכות ישראל, יהודה, ערי פלשת, וצור הפיניקית. ביניהן ובינן לבין הממלכות והאימפריות באזורים השכנים התקיימו לאורך התקופה יחסים מורכבים. בחלקה האחרון של התקופה נכבש האזור בידי אימפריות חדשות – האשורית והבבלית, והפך לחלק ממערך פוליטי רחב, חדש, ומורכב. כיבושים אלו פותחים תקופה ארוכה, שתמשך עד לעת החדשה, בה יהיה דרום הלבנט תחת שליטה אימפריאלית.

החלוקה והתיארוך של התקופה לתתי-תקופות שנויים במחלוקת רבה במחקר (ראו כרונולגיה גבוהה, כרונולגיה נמוכה), אולם מוסכם להפרידה לשני חלקים: ברזל 1 (1200—980 לפנה"ס לערך) – בה החלו השינויים התרבותיים, האתניים, והמדיניים במרחב, וברזל 2 (980—530 לפנה"ס לערך) – בה התבססו והוקמו ממלכות אזוריות, ונכנס האזור תחת שליטה אימפריאלית-מסופוטמית. תת החלוקה לתתי-תקופות בתקופה אינה מוסכמת, אך ניתן לחלקה בשיטה הבאה:

תקופת הברזל 1א 1200—1135 לפנה"ס.

תקופת הברזל 1ב 1135—980 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2א 980—830 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ב 830—700 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ג 700—586 לפנה"ס.

תקופת הברזל 2ד 586—530 לפנה"ס.

*התאריכים לשיטת עמיחי מזר

מקורות:

מזר, ע. (נדלה ב-29 באוקטובר 2023). תקופת הברזל 1150—586 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c/

מזר, ע. (2019). תקופת הברזל 1. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 109—196). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

פאוסט, א. (2019). תקופת הברזל 2. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 197—321). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

בית ארבעת המרחבים או הבית הישראלי הוא טיפוס של מבנה שהתגלה באתרי חפירה רבים ברחבי ארץ ישראל ומחוצה לה. מקורו בתקופת הברונזה המאוחרת, ולאחר מכן הוא אומץ על ידי המתיישבים החדשים שהחלו לאכלס את אזור ההר בארץ ישראל בתקופת הברזל, ושנודעו מאוחר יותר במאה התשיעית לפני הספירה כ"ממלכת יהודה" ו"ממלכת ישראל". משום כך הוא מהווה מאפיין של נקודת יישוב ישראלית בתקופת הברזל ("התקופה הישראלית").

תקופת הברונזה המאוחרת (1550-1185 לפנה"ס) היא התקופה שלאחר תקופת הברונזה התיכונה ולפני תקופת הברזל 1. בתקופה זו נכנסה הארץ תחת שלטונה של הממלכה המצרית החדשה. לראשונה בהיסטוריה היתה הארץ תחת כיבוש אימפריאלי. תקופה זו היא חלק מהקשר פוליטי רחב ומשמעותי בהיסטוריה האנושית. יחד עם מצרים, ברחבי המזרח הקדום החלו לצמוח אימפריות כגון חתי, מיתני ואשור, אשר השתלטו על שטחים ואוכלוסיות נרחבות, נאבקו זו בזו עליהם, ופיתחו מערכת דיפלומטית מורכבת. כחלק מכך, מערכות המסחר השתכללו. בין שליטי האימפריות, ובינם לבין הערים שבשליטתם נרקמה מערכת חלופת מכתבים, ששרדו בארכיונים מלכותיים, ורבים מהם מתייחסים לערים בדרום הלבנט. בתקופה הזו מופיע השימוש הראשון בכתב בכנען.

בעוד במזרח הקדום נראתה פריחה חסרת תקדים, המחקר הארכאולוגי מצביע שבתקופה זו הערים בארץ, השטח הכפרי עליו שלטו, וגודל האוכלוסייה יושבת הקבע קטנו משמעותית. במקורות כתובים ממצרים עולה כי חיו בארץ אוכלוסיות נוודיות שככל הנראה ערערו את המערכת העירונית. על אף צמצום האוכלוסייה, ניכרת התעצמות העושר והמגוון החומרי. היתה תנועה רבה של סחורות, חומרי גלם, וחפצי יוקרה ברחבי המזרח הקדום, ובכנען התקופה מתאפיינת בצריכה ראוותנית.

התקופה מחולקת לתת-תקופות:

הברונזה המאוחרת 1א' (1550-1450 לפנה"ס) – מתחילה עם עליית השושלת ה-18 במצרים לאחר הבסת שושלת החיקסוס. השושלת ה-18 פלשה לכנען וכבשה את העיר שרוחן (ככל הנראה תל אל-עג'ול). בארץ התגלו שכבות חורבן בערים רבות מפרק זמן של כמה עשרות שנים, וחלק מהחוקרים משייכים אותן לתהליך כיבוש הארץ על ידי המצרים (אולם חלק טוענים שהסיבה היא משברים פנימיים או סביבתיים). התקופה מתאפיינת בירידה בכמות היישובים בכנען.

הברונזה המאוחרת 1ב' (1450-1400 לפנה"ס) – במהלכה החלה מצרים לבסס את שלטונה בלבנט בסדרת מסעות מלחמה, לאחריהם הקימה מרכזי שלטון בכנען, למשל בעזה, יפו, ובית שאן. שלטונה התבסס על בריתות עם שליטי הערים המקומיים.

הברונזה המאוחרת 2א' (1400-1300 לפנה"ס) – לתקופה זו מתוארכים ארכיוני אל-עמארנה שבהם התכתבויות רבות בין שליטי מצרים לערים רבות בכנען (ביניהן מגידו, לכיש, וירושלים). הן מספרות על המצב הפוליטי בארץ: מאבקים טריטוריאליים בין ערים, מאבקים נגד אוכלוסיות נוודיות, ופקודות השלטון המצרי לערים, המעידות על אי-השקט ששרר בתקופה.

הברונזה המאוחרת 2ב' (1300-1185 לפנה"ס) – בה עלתה השושלת ה-19 במצרים, שהגבירה את הנוכחות המצרית בכנען: מרכזי שלטון נוספים נבנו, כגון תל חסי, גזר ואפק. הוקמו מבנים נושאי כתובות מלכותיות, והתרבות החומרית מעידה על נוכחות גוברת של מצרים במרחב, ויש המקשרים לכך גם את העלייה הניכרת בכמות הישובים בכנען בתקופה.

במחצית השנייה של המאה ה-13 ובמאה ה-12 לפנה"ס תהליכים עלומים הובילו להתפרקות המערך האימפריאלי במזרח הקדום: אימפריות קרסו, ועימן מערכת הקשרים הדיפלומטיים והמסחר הבינלאומי. המרחב סבל ממשברים, רעב, ותנועה של אוכלוסיות. גם בכנען ערים רבות חרבו, חלקן השתקמו וחלקן ננטשו.

הברונזה המאוחרת 3 (1185-1140) – המחצית הראשונה של המאה ה-12 מכונה הן תקופת הברונזה המאוחרת 3 – בשל הנוכחות המצרית והעיור הכנעני בתקופה, והן ברזל 1א' – בשל זיהוים של מאפייני תרבות חומרית חדשים המציעים את גיבושן\כניסתן של אוכלוסיות\תרבויות חדשות לכנען – "גויי הים", ו"פרוטו-ישראלים". על כן יש המחשיבים אותה "תקופת חפיפה ברונזה מאוחרת-ברזל 1". מהמחצית השנייה של המאה ה-12 כמות הממצא החומרי המצרי שנמצא בארץ מתמעטת, השליטה המצרית בדרום הלבנט מסתיימת, ועימה תקופת הברונזה.

מקורות

שי, א. (נדלה ב-23 בספטמבר 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

בונימוביץ, ש. (2019). תקופת הברונזה המאוחרת. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 12-107). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

תקופת הברונזה הביניימית (2500-2000 לפנה"ס), הינה תקופה מסתורית ומרתקת בהיסטוריה ובארכאולוגיה של ארץ ישראל: התקופה ממוקמת על הרצף הכרונולוגי בין תקופת הברונזה הקדומה לברונזה התיכונה, ומצד אחד מציגה מאפיינים הממשיכים את התקופה הקודמת (ולכן מכונה לעיתים "תקופת הברונזה הקדומה ד'"), ומצד שני יש בה מאפיינים חדשים שימשיכו ויתעצמו בתקופה הבאה (ולכן כונתה לפעמים "תקופת הברונזה התיכונה 1"). יחד עם זאת, ניכרים הבדלים מהותיים בינה לבין התקופות התוחמות אותה, המציירים את הברונזה הביניימית כתקופת שבר חברתי גדול.    

התקופה מתאפיינת בשינוי חד מאורח החיים העירוני שרווח בברונזה הקדומה לאורח חיים כפרי ונוודי. ישובים חדשים, ארעיים, או כפריים ודלים בהשוואה לערי הברונזה הקדומה המבוצרות, הוקמו באזורים בהם לא היה ישוב רב לפני כן וגם לא ימשיך אחרי כן, לרבות באזורים צחיחים. בערי הברונזה הקדומה בהן נמשך הישוב בתקופה ניכרת בניה חדשה, כפרית, צנועה, ודלה.

סגנון כלי החרס בתקופה מגוון ומשתנה בין אזורים שונים במרחב, וניכרים בו פיתוחים טכנולוגים ואומנותיים לצד המשכיות מסורתית. קבוצות כלים מסוימות מציגות השפעות סגנוניות זרות, בכללן כאלו המגיעות מתרבויות צפון הלבנט, ויש המפרשים אותן כעדות להתחזקות הקשרים בין צפון ודרום הלבנט בתקופה. יש המוסיפים וטוענים כי בתקופה השתנתה הזיקה התרבותית והפוליטית של המרחב, והחלה לנטות צפונה, וזאת בניגוד לזיקה התרבותית המצרית החזקה בתקופה הקודמת.   

בתקופה בולט השימוש המוגבר במתכת: נמצאו כלי מתכת רבים, בייחוד בקבורות, ועמם מופיעות טכנולוגיות מטלורגיות חדשות ומשמעותיות: על אף ששמה של התקופה הקודמת "תקופת הברונזה הקדומה", בשל השימוש בברונזה במצרים ומסופוטמיה, רק בתקופת הברונזה הביניימית החל ייצור מכוון של סגסוגת ברונזה בארץ.  

מאפיין בולט נוסף של התקופה הינו ריבוי ואופי הקבורה: התגלו בארץ בתי קברות רבים, בחלקם מאות קברים, אשר לעיתים קרובות לבנייתם הוקדשה השקעה רבה. לרוב יכילו נקבר בודד או מספר נקברים, ומנחות. יחד עם זאת ניכר מגוון גדול בקבורות, ולעיתים אף בתוך שטח קבורה אחד ימצאו קברים מסוגים שונים.   

הוצעו הסברים שונים לשינוי החד שחל בתקופת הברונזה הביניימית מהתקופה שקדמה לה: כניסה של אוכלוסייה מהגרת למרחב, כנראה מצפון הלבנט; שבר חברתי פנימי בערים בארץ, שהוביל לפירוק המרקם החברתי העירוני ולבניית מערך שבטי חדש; או לחילופין, יש המציעים שהסיבה לשבר נבעה משינויים סביבתיים משמעותיים, כגון שינויי אקלים.

מקורות:

שי, א. (נדלה ב-25 באוגוסט, 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

גרינהוט, צ. (2019). תקופת הברונזה הביניימית. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א') (ע"מ 259-329). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

משקולת 'גרה' היא סוג משקולת קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). ישנה מחלוקת בין החוקרים האם ה'גרה' ייצגה 1/20 מה'שקל' או 1/24. לפי הדעה הראשונה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.569 גרם. לפי הדעה השנייה, ה'גרה' כנראה שקלה בממוצע כ-0.47 גרם.

משקולות ה'גרה' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג האירי רוברט מקאליסטר בזמן שחפר בתל גזר. משקולות זעירות אלו סומנו רק באמצעות ספרות היראטיות (אחד מהכתבים המצריים). בהמשך התגלו משקולות זעירות נוספות ברחבי הארץ, בעלות משקלים שונים וספרות היראטיות שונות. הועלתה השערה על ידי החוקרים שחריטת שם המידה על משקולת קטנה כל כך היה גם קשה מבחינה טכנית וגם היה גורע מערכה בצורה משמעותית (בשונה ממשקולות גדולות יותר). יש לציין שטרם התגלתה משקולת של 'גרה' אחת, אלא רק כפולות ה'גרה' (3 'גרה', 5 'גרה' וכן הלאה).

המילה 'גרה' בתור שמן של אותן משקולות זעירות בתוך מערכת ה'שקל' נלקחה במקור הן מהמקרא והן ממערכת מידות דומה שהייתה נהוגה באשור ובבבל, שם הייתה מידה בשם 'גִירוּ'. בשנת 2003 פורסם אוסטרקון מאזור הרי יהודה שתיאר שתי עסקאות כספיות והזכיר את המילה 'גר[ה]' לצד הסמליל שמסמל את ה'שקל', מה שאישר את היות ה'גרה' חלק ממערכת ה'שקל'.

מקורות:

ג' ברקאי, 'משקלות גרה מתקופת הברזל', בתוך: ב' מזר (עורך), ספר יוחנן אהרוני (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה טו), ירושלים תשמ"א, עמ' 296-288

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

E. Eshel, ‘A Late Iron Age Ostracon Featuring the Term לצדכן’, IEJ 53 (2003), pp. 151-163

R. Kletter, Economic Keystones: The Weight System of the Kingdom of Judah, Sheffield 1998

R. A. S. Macalister, The Excavation of Gezer: 1902-1905 and 1907-1909 – Volume II, London 1912

בביקורת המקרא, ההשקפה הדויטרונומיסטית היא ההשקפה המיוחסת למערך של אמונות ודעות שהושפעו מ"המקור הדויטרונומיסטי" האו ספר דברים, הקרוי גם "משנה תורה". מקור המילה בשמו של ספר דברים בתרגום השבעים ליוונית וללטינית – הוולגטה

שיטת תארוך המבוססת על מדידת עובי הטבעות בגזעי עצים. מדי שנה מתווספת בעץ טבעת שעובייה משתנה בהתאם למשקעים ותנאים נוספים. באמצעות גזעי עצים שיש ביניהם טבעות חופפות, ניתן לתארך גם ממצאי עץ המתגלים בחפירות. באמצעות שיטה זו ניתן לבנות ציר זמן המגיע עד אלפי שנים לאחור. 

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית

השערת התעודות (גם תורת המקורות, או השערת גרף-ולהאוזן) היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. כיום התאוריה כיום פחות מקובלת בעולם המחקר

חפירה ארכיאולוגית אשר נועדה לחשוף שרידים העומדים בפני הריסה כיון שנמצאים בתואי המיועד לפיתוח מודרני (למשל לצורך בנייה או סלילת כביש). מאות דוגמאות.. בד”כ מבוצע ע”י רשות העתיקות.

חומת סוּגרים היא מערך הגנתי שהקיפה ערי תלים בארץ ישראל מתקופת הברונזה המאוחרת ובמיוחד בתקופת הברזל. חומת הסוגרים מורכבת מחומה חיצונית וחומה פנימית. בתוך החלל הריק שבין החומות הוצבו קירות חוצצים, במטרה ליצור חדרים. לתוך החדרים הייתה גישה מתוך העיר ומחדרים אחרים בחומה. החדרים הפנימיים שימשו לעתים כחדרי אחסון או מגורים. בזמני מלחמה מולאו לעיתים בעפר ואדמה וכך ספקו לעיר הגנה רבה יותר מכל חומה מוצקה. בין החומה לרוב נבנו מגדלים רבים שרוחבם עלה על רוחב החומה. בארץ ישראל שולבו לעיתים לתוך החומה שערים לעיר שמכונים שערי תאים, אשר היו רחבים יותר מהחומה ולהם כמה חדרים מימין ומשמאל לשער.

מיון על פי טיפוס הממצא ותיארוכו היחסי ביחס לשאר הקבוצה אליה הוא שייך (מוקדם או מאוחר)

 גישה אותה מובילים בין היתר יוסף גרפינקל וסער וגנור, בדבר קיומה של ממלכה בימי דוד המלך ולקיומן של ערים בצורות ביהודה כבר במאה ה-10 לפנה"ס. מכאן כי לא ייתכן שהמעבר מחברה כפרית תקופת הברזל I לחברה עירונית תקופת הברזל II בישראל ויהודה התרחש רק בסביבות שנת 900 לפנה"ס, כגישת הכרונולוגיה הנמוכה

הוצעה לראשונה על ידי ישראל פינקלשטיין בשנת 1996 . על פי גישה זאת המעבר מתקופת הברזל I )חברה כפרית בישראל ויהודה( לתקופת הברזל II )חברה עירונית בישראל ויהודה( לא התרחש בסביבות 1000 לפנה“ס, אלא רק בסביבות 900 לפנה“ס.

מכאן שבתקופת דוד ושלמה עדין היה אירגון חברתי שיבטי, מגורים בכפרים, ללא ערים בצורות וללא שילטון ריכוזי. מיעוט הממצאים מחפירות ירושלים, האמורה להיות בירת הממלכה המאוחדת, מאפשר העלאת טענות מסוג זה.

"כחול מצרי" (Egyptian Blue) הינו פיגמנט אנאורגני סינטטי הבנוי קריסטלים של טטרה-סיליקט סידן ונחושת (calcium-copper tetrasilicate, CaCuSi4O10), והינו בין החומרים האנאורגניים הסינטטיים הראשונים שבני אדם החלו לייצר אי פעם. התשלובת הכימית של הפיגמנט זוהתה גם בטבע, אך היא נדירה מאוד, ובאופן סינטטי הוא מיוצר בתהליך מורכב הדורש חימום וקירור במשך שעות בטווחי טמפרטורות מדויקים וצרים, ובתנאים ספציפיים.

הפיגמנט זוהה ארכאולוגית לראשונה במצרים העתיקה החל מ-2,500 לפנה"ס, ולאורך קיומה יוצר בכמויות גדולות, ושומש לפרסקאות, לזיגוג קרמי, לפאיאנס (faience), ולזכוכית. ייצורו פחת סביב המאה ה-6 לספירה, והשימוש בו פסק לחלוטין מאמצע המאה ה-9 לספירה ועד לסוף המאה ה-19, יתכן שבשל מורכבות ייצורו.

מקור ולקריאה נוספת:

Warner, T. E. (2011). Synthesis, properties, and mineralogy of important inorganic materials. John Wiley & Sons, Incorporated.  (פרק 3: ע"מ 26-49)

הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ, הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.

תקופת הכלקולית (4,500-3,600 לפנה"ס) הייתה תקופת שינוי משמעותית ומסתורית בהיסטוריה האנושית. במהלכה מופיעות התנהגויות אנושיות שמצביעות על מורכבות גדולה יותר במערך החברתי האנושי. תקופה זו בדרום הלבנט ניחנת בחוסר אחידות ומגוון גדול בין אזוריו השונים, כאשר תרבויות רבות זוהו והן מפגינות התנהגויות ותרבות חומרית ייחודית. מגוון רב זה גורם לחוסר הסכמה רב בין חוקרי התקופה, כאשר בין היתר גם הכרונולוגיה של התקופה וגם התרבויות המשתייכות לה שנויות במחלוקת.

תקופת הכלקולית ממשיכה את תקופת הנאולית שהייתה לפניה ללא שבר, אך ניכרים בה פיתוחים ותוספות חדשות ומשמעותיות לאבולוציה האנושית והחברתית. ביניהם:

התקבעות "החבילה החקלאית הים תיכונית" – אוסף הצמחים ובעלי החיים שימשיכו להוות הבסיס הכלכלי באזור לכל אורך ההיסטוריה, הכולל: דגנים, קטניות, זית, גפן, עיזים, כבשים, בקר וחזיר. צמחים נוספים שבויתו בתקופה כללו תאנה, אשכולית, תמר ועוד, ואחד החידושים המשמעותיים ביותר בכלכלה היה תחילת השימוש במוצרים משניים: שימוש בבעלי-חיים לנשיאת מסע, חלב ומוצריו, צמר, שמן, ויין.

תחילת השימוש בנחושת – וגם במתכות נוספות כגון זהב וכסף, לראשונה בהיסטוריה האנושית. תוספת חדשה זו למלאכות האנושיות מפגינה פיתוח ידע מטלורגי מורכב מאוד, מעבר להתמחות מקצועית ספציפית, ומעבר מייצור ביתי לתעשייה.

שינויים בגודל ופריסת היישוב – בזמן שגודל הישובים מגוון, ישובים גדולים מגיעים לגדלים שלא נראו לפני כן בהיסטוריה האנושית, ובנוסף מופיעים ישובים באזורים צחיחים שלא יושבו בעבר.

שנויים והתפתחויות בתרבות החומרית – תופעת האומנות מפותחת, ומופיעים סגנונות אמנותיים שמראים חזרה של מוטיבים בכלל המרחב ובין מדיומים, תוך גיוון אזורי. בנוסף מופיע שימוש בחומרים שונים המגיעים מאזורים מרוחקים מאוד מהלבנט, כגון אובסידיאן, טורקיז, מתכות יקרות כגון זהב וכסף ועוד. אלו מצביעים על קיומה של רשת קשרים נרחבת ומורכבת בתקופה. הופעתם של חומרים ואומניות ייחודיים אלו מעלים את חוסר ההסכמה במחקר בדבר המבנה החברתי בתקופה, כאשר חלק מהחוקרים סבורים שאלו מרמזים על תחילת התפתחות חוסר השוויון החברתי, בעוד אחרים מצביעים על כך שהתנהגויות חברתיות אחרות כגון המבנה היישובי ואופן הקבורה בתקופה לא מצביעים על ביסוס מעמדות.

מקורות:

Rowan, Y.M. (2014). The Southern Levant (Cisjordan) during the Chalcolithic period. In A.E. Killebrew, & M.L. Steiner (Eds.), The Oxford Handbook of the Archaeology of the Levant: c. 8000-332 BCE (pp. 223–236). Oxford University Press.

קנקן 'למלך' הינו טיפוס של קנקן אשר הופיע לקראת סוף המאה ה-8 לפנה"ס באזור ממלכת יהודה ונעלם באזור אמצע המאה ה-7 לפנה"ס. כינוי הקנקן מגיע מטביעת החותם אשר עיטרה את ידית הקנקן: אחד משני סמלים מכונפים (חרפושית/עיגול) ומסביבו המילה 'למלך'. לעיתים קרובות הופיע גם שמה של אחת מארבע ערים בממלכת יהודה: חֶבְרֹן, זִיף, שׂוֹכֹה או ממשת (שטרם זוהתה בוודאות). הקנקנים נועדו לנשיאת נוזלים, כנראה שמן ויין. מידת תכולת הקנקנים נעה בין 39.75 ליטר ל-51.80 ליטר.

ידיות של קנקני 'למלך' התגלו לראשונה על ידי הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בשנת 1867 במהלך חפירות שערך בירושלים. מאז התגלו מאות ידיות נוספות באתרים רבים אחרים כגון לכיש, רמת רחל, בית שמש, תמנה ועוד. ישנן שתי השערות מרכזיות למטרת הקנקנים האלה: קנקני שמן ויין שניתנו בתור מס לאימפריה האשורית או קנקני שמן ויין שצבר חזקיהו המלך לקראת מרידתו באשורים. אין ידוע מדוע היה צורך בהטבעת הקנקנים משום שאף יתר הממלכות באזור גבו מיסים בצורת שמן ויין והעבירו אחוזים מאלה לידי האשורים, אך לא חתמו את הקנקנים בצורה מיוחדת. יש המציעים שהחותמת נועדה להבליט את עלייתו לשלטון של מלך חדש – חזקיהו – ושינוי פני הממלכה. אכן, על בולה הנושאת את חותמתו של חזקיהו נמצא סמל מכונף דומה.

מקורות:

ע' מזר, 'טביעות על קנקנים מיהודה', קדמוניות נד (תשפ"א), עמ' 58-56

Anonymous, ‘Phœnician Inscription on Jar Handles’ PEQFS 2 (1870), p. 372

N. Na’aman, ‘The lmlk Seal Impressions Reconsidered’, TA 43 (2016), pp. 111-125

D. Ussishkin, The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973-1994) – Volume IV: The Iron Age and Post-Iron Age Pottery and Artefacts, Tel Aviv 2004

משקולת 'נצף' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'נצף' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 5/6 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'נצף' נע בין 9.28 גרם ל-10.51 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

משקולת ה'נצף' התגלתה לראשונה על ידי הארכיאולוג האמריקאי פרדריק ג'ונס בליס במהלך חפירותיו בעזקה (תל זכריה) בשנת 1898. הוא התקשה בפיענוח האותיות על המשקולות, והציע לקרוא 'נזפ'. חוקרים אחרים הציעו 'נצג', 'כספ' ו'נצפ'. כעבור חודשים ספורים גילה שתי משקולות נוספות, והפעם הצליח לקרוא 'נצף'.

המילה 'נצף' לא מופיעה במקרא. יש חוקרים אשר הציעו להבין את המילה לאור המילה הערבית 'נִיצְף', שמשמעותה היא 'חצי'. לאור חסרונה מהמקרא, יש המשערים שה'נצף' הייתה במקור מידת שקילה זרה שחדרה עם הזמן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 )תשס"ד), עמ' 150-137

G. A. Barton, ‘Two New Hebrew Weights’, JAOS 24 (1903), pp. 384-387

F. J. Bliss, ‘Second Report on the Excavations at Tell Zakariya’, PEFQS 31 (1899), pp. 89-111

D. Diringer, ‘The Early Hebrew Weights Found at Lachish’, PEQ 74, pp. 82-103

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

תקופת הנאולית (9,500-6,000 לפנה"ס) הייתה שלב התפתחות משמעותי בהיסטוריה האנושית, בין התקופות הפרהיסטוריות והקיום הנוודי של ציד וליקוט, לתקופות העירוניות שעל פי מסגרתן אנו חיים עד היום. בתקופת הנאולית התרחשו שלושה שינויים משמעותיים ביותר בחיים האנושיים:

ראשית, לראשונה בהיסטוריה האנושית עברו בני האדם למחייה במקום אחד לאורך כל השנה, דבר שאיפשר בניה קבועה ואגירת רכוש.

שנית, במהלך התקופה החלה "המהפכה החקלאית" – ביות הצמחים ובעלי החיים, והמעבר מקיום מציד וליקוט, לייצור מזון בתהליך שנמשך 6,000 שנה.

שלישית, בחלקה האחרון של התקופה החלו בני האדם לראשונה לייצר כלי חרס – טכנולוגיה שתלווה את האנושות עד ימינו אנו. אלו שורדים כממצאים ארכאולוגיים בכל התקופות מנקודה זו, ומאפשרים ללמוד רבות על התרבויות האנושיות לאורך ההיסטוריה.   

תקופת הנאולית מחולקת לשתי תתי תקופות:

הנאולית הקדם-קרמי (9,500-6,400 לפנה"ס), המחולק בעצמו לשלושה שלבים:

נאולית קדם-קרמי 1 (9,500-8,800 לפנה"ס)

נאולית קדם-קרמי 2 (8,800-7,000 לפנה"ס)

נאולית קדם-קרמי 3 (7,000-6,400 לפנה"ס)

תת התקופה השנייה היא הנאולית הקרמי (6,400-6,000 לפנה"ס)

ראשית תקופת הנאולית (נאולית קדם-קרמי 1) מתאפיינת בהופעתם, לראשונה בהיסטוריה, של מבני מגורי קבע. גם תהליך ביות הצמחים החל בתקופה, עם גידול מכוון של צמחי בר, כאשר התזונה הייתה מעורבת ונשענה גם על ליקוט וציד. בהמשך התקופה (נאולית קדם-קרמי 2) ניכרת עליה בצפיפות הישובים בארץ, גדליהם מגוונים, ומתחילים להופיע בהם סימנים לחוסר שוויון חברתי. הכלכלה בשלב זה התבססה בעיקר על חקלאות קטניות ודגנים מבויתים, יחד עם תחילת ביות העז והמשך השגת בשר דרך ציד. באתרים מסוימים מהתקופה ההישענות על החקלאות רבה יותר, ובאחרים ההישענות על ציד. כמו כן מופיעות טכנולוגיות חדשות, כגון יצור טיח. בתקופת הנאולית הקדם-קרמי 3 נשלם תהליך הביות של העז והכבש, ומופיעות עדויות לקשרי מסחר איזורי.

בתקופת הנאולית הקרמי מופיעה תעשיית כלי החרס. בתרבויות שונות, כלי החרס נעשים באופן שונה, יחד עם מאפייני תרבות חומרית משתנים נוספים כגון אופן סידור היישוב, שיטת הבניה ועוד. בתקופה זו ניתן לזהות בחלקיה השונים של הארץ שלוש תרבויות: התרבות הירמוכית בצפון-מרכז הארץ, תרבות יריחו IX מדרום לה ומצפון לתרבות ניצנים שבדרום מישור החוף.  

מקורות

פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). (2019). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך א'). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

סקר ארכאולוגי הוא תהליך מחקר ארכאולוגי שנועד לאמוד שרידים ארכאולוגיים בשטח נתון, באמצעים שונים. לעיתים, מטרת הסקר הוא למפות את האתרים הקיימים, כדרך לקבל מושג על שטח גדול והיחסים בין האתרים הכלולים בתוכו. הסקר נותן מידע ראשוני על האתר ומאפשר לאתר מקומות בהם כדאי להשקיע משאבים בחפירה ארכאולוגית מורחבת

השתכבות. העיקרון מניח כי שרידים מעשה ידי אדם מצטברים באתר זה על גבי זה, לפי סדר הזמנים, כאשר הקדום נמצא מתחת למאוחר. יש בכך בעייתיות מסוימת כיוון שכל דור חופר בקרקע (לצורך בניית יסודות למשל), ולכן הסטרטיגרפיה לעתים אינה ברורה.

שימוש במים זורמים בכדי לכפות משקעים שנחפרו דרך מסך או רשת והשבת חפצים קטנים. זה יעיל יותר מ סינון יבש בקרקעות כבדות יותר, וכחלק מתהליך של ציפה , ניתן להשתמש בו כדי לשחזר שרידים אורגניים קטנים מאוד.

אלו המקבלים את ההשתלשלות ההיסטורית המתוארת בתנ"ך ככתבה וכלשונה ומוכנים לקבל עדויות חיצוניות רק אם אינן סותרות את הסיפור המקראי

חקר הפולן (אבקת הצמחים), תת תחום בתוך הארכיאובוטניקה. המעטפת החיצונית של הפולן נשמרת במשך אלפי שנים (אמנם תוכו ריק). באמצעות איסוף דגימות קרקע (בד"כ מקרקעית מקווי מים), העברתם בצנטרופוגה ובחינתם במיקרוסקופ, ניתן לשחזר את הפלורה הקדומה באזור הממצא, וכך גם ליצור פרופיל של סביבה, תנאי אקלים וכדו'.

הגדרת מינרלים וסלעים ע"י בחינתם תחת מיקרוסקופ בעל מקטבים. כלי פשוט, מהיר וזול לניתוח הרכב ומוצא של חרסים, אבן, טיח וכו'. כאשר מלטשים גבישי מינרלים יוצרי סלעים הם נהיים חדירים לאור. גם כאשר מדובר בכלי שעבר עיבוד ע"י בני אדם (כלי חרס), נותרו הגבישים המקוריים או שנוצרו גבישים חדשים. לא רלוונטי למתכת (לא חדירה לאור) או לזכוכית (אין מבנה גבישי). נותן מידע על ההרכב, המוצא, תהליך הייצור ותהליכי בתר-ההברדה.

משקולת 'פים' היא סוג משקולת כדורית קדומה שהייתה בשימוש בארץ ישראל וסביבתה בתקופת הברזל (המאה ה-12-שנת 586 לפנה"ס). משקולת ה'פים' לא הייתה בעלת משקל אחיד, אולי משום שהיא ייצגה 2/3 ממשקל משקולת ה'שקל', והיו מספר סוגים של משקולות 'שקל'. על פי רוב, משקל ה'פים' נע בין 7.18 גרם ל-8.13 גרם. לפני התקופה הפרסית (332-539 לפנה"ס) לא נעשה שימוש במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן השתמשו במשקולות כדי למדוד את כמות מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) על מנת לשלם.

המשקולת התגלתה לראשונה על ידי החוקר האמריקאי ג'ורג' ברטון שקנה משקולת שכזו מסוחר עתיקות בזמן ששהה בירושלים. הוא התקשה לפענח את המילה שהייתה חרוטה על גבי המשקולת והתלבט האם כתוב 'גרה' או '[ל]פי'. לימים התגלתה משקולת נוספת על ידי החוקר האירי רוברט מקאליסטר במהלך החפירות שערך בתל גזר. במקרה הזה, הצליח מקאליסטר לפענח את המילה 'פים'. בעקבות זאת, מספר חוקרים טענו שהשם נגזר מהמילה העברית 'פה' שניתן להבינה בתור 'שליש' ו'פים', בלשון רבים, משמעה 'שני־שלישים'. ביסוס להצעה זו ניתן לראות בזכריה י"ג, ח'.

המילה 'פים' עצמה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשמואל א' י"ג, כ"א, שם נאמר: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן." עד לגילוי משקולת ה'פים', הפרשנים התקשו בהבנת מילה זו. כיום מובן שהכוונה למשקל כמות הכסף שישראל נאלצו לשלם לפלשתים עבור השחזת כלי עבודה. יש המשערים לאור פסוק זה שה'פים' הייתה במקור מידת שקילה פלשתית שחדרה לאחר מכן למערכת השקילה הישראלית/יהודאית.

מקורות:

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

W. R. Lane, ‘Newly Recognized Occurrences of the Weight-Name PYM’, BASOR 164 (1961), pp. 21-23

R. A. S Macalister, ‘Fifteenth Quarterly Report on the Excavation of Gezer’, PEFQS 39 (1907), pp. 254-268

R. Y. B. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

בתקופה הפרסית (539—332 לפנה"ס) נכבש דרום הלבנט על ידי האימפריה הפרסית (הקרויה גם האחמנית) ונשלט על ידה. לתקופה חשיבות היסטורית רבה: במהלכה, הפך האזור לזירת-מפגש בין תרבויות המזרח הקרוב לתרבויות הים התיכון, התחזקה השפעת המערב עליו, והחלו שינויים תרבותיים שיעצבו את 1000 השנים הבאות של העת העתיקה במרחב, עד ימי הביניים והכיבוש המוסלמי.

כתקופת שיבת-ציון ובית-שני, התקופה מהווה פרק חשוב בהיסטוריה היהודית: האימפריה הפרסית אפשרה ליהודים שגלו על ידי הבבלים לשוב לארצם, לבנות מחדש את מקדשם ולטפח את דתם. בתקופה התקבע החומש, והתפתחה הגדרת היהדות כפי שהיא מוכרת היום.

התקופה נחשבת לתקופה מקראית: ספרי מקרא, בהם ישעיהו, דברי הימים, ועזרא, וכן ספרים חיצוניים כגון יהודית, מתייחסים אליה ויש הסוברים שנכתבו במהלכה. כמו כן קיימת היסטוריוגרפיה יוונית על התקופה, כגון כתבי הרודוטוס, וכן מקורות בני-זמנה שנמצאו במרחב כגון כתובות, אוסטרקונים, פפירוסים, וחותמות כתובות.   

התקופה החלה עם הבסת בבל וההשתלטות על שטחיה על ידי האימפריה הפרסית ב-539 לפנה"ס. מדיניות השליטים החדשים, שאפשרה את שיבת היהודים מבבל, התפשטות התרבות הפיניקית בחוף, והתבססות האדומים, יצרה שינויים דמוגרפיים ופוליטיים. בחסותם קמו יחידות מדיניות חדשות באזורי הארץ: מדינת יהוד היהודית ומדינת שומרון השומרונית בהר הפנימי, מדינת אדום בדרום הארץ, והגמוניה פיניקית בצפון הארץ ומישור החוף.

לאחר שפל התקופה הקודמת, התקופה מתאפיינת בשגשוג: יישובי הארץ, בהם ערים גדולות מתקופת הברזל, כגון שומרון, ירושלים, וחצור, כפרים, מצודות, וחוות, שוקמו, גדלו והתפתחו. ביצורים ומבנים שופצו, והוקמו מבני-מנהל ומצודות. המסחר הבינלאומי בהובלת הפיניקים והיוונים פרח, ונמצאה ברחבי הארץ תרבות חומרית מיובאת רבה, מאזורי מצרים, יוון, וקפריסין. בנוסף נמצאו חפצים מזכוכית ומתכת המעידים על שימושם או השתמרותם הגובר בתקופה, ועל התפתחויות טכנולוגיות בייצורם.

אחת ההתפתחויות החשובות בתקופה הינה "המהפכה המוניטרית" – תחילת הייצור והשימוש במטבעות בדרום הלבנט, והמעבר לכלכלה מוניטרית. ראשוני המטבעות הגיעו מערי-מדינה יווניות בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס. במחצית המאה ה-5 לפנה"ס הגיעו בייחוד מאתונה, יחד עם תחילת ייצורם בערים הפיניקיות, כגון צור וצידון, ובערי פלשת כגון אשקלון ועזה. בשומרון, יהודה, ואדום החלה הטביעה המקומית במאה ה-4 לפנה"ס.

למישור החוף בראשות הפיניקים בתקופה חשיבות רבה כאזור המקשר בין המזרח למערב, ובין האימפריה הפרסית לים התיכון, והוקמו בו ערים רבות ומשגשגות כגון עכו, דור, יפו, ואשדוד. אזור זה לקח חלק במהלכיה הצבאיים של האימפריה במלחמתה בערי יוון ובראשם אתונה, כיבושה את מצרים והתמודדותה עם מרידותיה, שכנראה הביאו לכיבושים זמניים בערים כגון עכו וכברי, וחורבנות נוספים למשל בתל-אבו-הוואם ותל-מגדים.  

סוף התקופה בכיבוש דרום הלבנט על ידי צבא אלכסנדר מוקדון היווני-מקדוני ב-332 לפנה"ס, ותחילת התקופה ההלניסטית. 

מקורות

אדרעי, מ. (נדלה ב-8 בנובמבר 2023). התקופה הפרסית 586—333 לפנה"ס. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%aa/

טל, א. (2019). התקופה הפרסית. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 323—411). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.

צלמיות עמוד יהודאיות הן ממצא תרבותי ייחודי לממלכת יהודה, שהחל להופיע במרחב ממלכת יהודה בכלל, וירושלים בפרט, בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס. בתקופה זו היתה יהודה תחת ההגמוניה של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית. הן נעלמו עם חורבן יהודה על ידי הבבלים בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. מעל אלף צלמיות מסוג זה, או שבריהן, התגלו בתחום ממלכת יהודה. כ-50% מהצלמיות נמצאו בירושלים.  במקביל לצלמיות הללו, היו נפוצות גם צלמיות בצורת חיות ורוכבי סוסים.

הצלמיות לרוב נעשו ידנית מחימר ועוצבו בדמות גוף נשי. גובהן הוא כ-15 ס"מ והחלק העליון עוצב בדימוי גוף נשי (ערום או לא – נתון במחלוקת), כשידי הדמות לרוב מונחות מתחת לחזה). אזור החזה היה לעיתים מודגש. מנגד, אזורי רבייה לא הוצגו בדמות הצלמית הנשית. חלקן התחתון של הצלמיות לרוב היה דמוי-צינור וללא רגליים, עם בסיס שקוע, לעיתים חלול, לצורך העמדה.  

הצלמיות מחולקות לשני סוגים על פי צורת הראש. האחד, לרוב עוצב בתבנית שיצרה תווי פנים ואף שיער. עיצוב השיער דמה במתאר לפאה המצרית, מה שמעיד כנראה על השפעה תרבותית. חלק זה חובר לשאר היצירה בעזרת זיז/יתד שחובר לשקע באזור הכתפיים של הצלמית. אזור הצוואר עוצב בצורה "לא טבעית", גסה, מודגשת או ארוכה מדי על מנת לכסות על הזיז המשמש לקיבוע הראש לשאר הצלמית. בסוג הנוסף, כסגנון "פחות מורכב", ראש הצלמית הוכן ידנית ע"י צביטה ועיצוב פשוט יותר. צלמיות העמוד היו לרוב מטויחות לבן, שנצבע לאחר התמרה. שרידי שחור, צהוב ואדום נותרו על הפריטים שהתגלו, בניסיון להדגיש מאפייני עיניים, שיער ותכשיטים.

בנוגע לפרשנות פולחנית של הצלמיות, אסכולות שונו גורסות כי הצלמיות הינן ייצוג של אלוהיות נקביות שונות (אשרה, עשתורת או ענת). אסכולות אחרות גורסת כי הצלמיות הינן תגובת נגד להשפעת האימפריות כניסיון ליצירת זהות ייחודית למרחב היהודאי.

צלמיות עמוד יהודאיות הן ממצא תרבותי ייחודי לממלכת יהודה, שהחל להופיע במרחב ממלכת יהודה בכלל, וירושלים בפרט, בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס. בתקופה זו היתה יהודה תחת ההגמוניה של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית. הן נעלמו עם חורבן יהודה על ידי הבבלים בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. מעל אלף צלמיות מסוג זה, או שבריהן, התגלו בתחום ממלכת יהודה. כ-50% מהצלמיות נמצאו בירושלים.  במקביל לצלמיות הללו, היו נפוצות גם צלמיות בצורת חיות ורוכבי סוסים.

הצלמיות לרוב נעשו ידנית מחימר ועוצבו בדמות גוף נשי. גובהן הוא כ-15 ס"מ והחלק העליון עוצב בדימוי גוף נשי (ערום או לא – נתון במחלוקת), כשידי הדמות לרוב מונחות מתחת לחזה). אזור החזה היה לעיתים מודגש. מנגד, אזורי רבייה לא הוצגו בדמות הצלמית הנשית. חלקן התחתון של הצלמיות לרוב היה דמוי-צינור וללא רגליים, עם בסיס שקוע, לעיתים חלול, לצורך העמדה.  

הצלמיות מחולקות לשני סוגים על פי צורת הראש. האחד, לרוב עוצב בתבנית שיצרה תווי פנים ואף שיער. עיצוב השיער דמה במתאר לפאה המצרית, מה שמעיד כנראה על השפעה תרבותית. חלק זה חובר לשאר היצירה בעזרת זיז/יתד שחובר לשקע באזור הכתפיים של הצלמית. אזור הצוואר עוצב בצורה "לא טבעית", גסה, מודגשת או ארוכה מדי על מנת לכסות על הזיז המשמש לקיבוע הראש לשאר הצלמית. בסוג הנוסף, כסגנון "פחות מורכב", ראש הצלמית הוכן ידנית ע"י צביטה ועיצוב פשוט יותר. צלמיות העמוד היו לרוב מטויחות לבן, שנצבע לאחר התמרה. שרידי שחור, צהוב ואדום נותרו על הפריטים שהתגלו, בניסיון להדגיש מאפייני עיניים, שיער ותכשיטים.

בנוגע לפרשנות פולחנית של הצלמיות, אסכולות שונו גורסות כי הצלמיות הינן ייצוג של אלוהיות נקביות שונות (אשרה, עשתורת או ענת). אסכולות אחרות גורסת כי הצלמיות הינן תגובת נגד להשפעת האימפריות כניסיון ליצירת זהות ייחודית למרחב היהודאי.

קנקן שפת צווארון הוא קנקן שנמצא לרוב באתרים ארכאולוגים של יישובים ישראליים מתקופת הברזל 1 בין השנים 1150 לבין 1000 לפנה"ס, תקופה המוגדרת כתקופת התנחלות השבטים.

הטבעת רוזטה, הידועה גם בתור הטבעת ורדה, הינה טיפוס הטבעת חותם שנעשתה על גבי ידיות קנקנים, כחלק ממערכת המנהל היהודאית בתקופת ממלכת יהודה, החל מסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ולכל המאוחר עד חורבן הבית הראשון בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. ההטבעה מורכבת מציור של פרח לו בדרך כלל שמונה או 12 עלי כותרת, הכלוא בתוך עיגול, וקוטרה לרוב הינו 13-18 מ"מ. מקורו של סמל הרוזטה ככל הנראה מאשור, ומה סימל ביהודה לא ברור, אך הסברה השולטת במחקר היא כי הסמל ייצג את בית המלוכה. רוב ממצא חותמות הרוזטה התגלה בירושלים, לאחריה ברמת רחל ובשפלה. על סמך הטיפולוגיה שלה, נראה כי השימוש בהטבעת הרוזטה נמשך שנים רבות וכי היה חלק ממערכת מנהלית מורכבת.

מקור ולקריאה נוספת:

ליפשיץ, ע. (2018). עידן האימפריות: היסטוריה ומנהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים (מהמאה הח' עד המאה הב' לפנה"ס). יד יצחק בן-צבי.(ובייחוד ע"מ 82-90)

המושג 'שֶקֶל' בארכיאולוגיה המקראית מכוון לשני מושגים הקשורים אחד לשני:

א. מערכת שקילה שהייתה בשימוש בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל (סוף המאה ה-13-שנת 586 לפנה"ס):

לפני התקופה הפרסית לא נעשה שימוש בארץ ישראל (כמו־גם ברוב העולם) במטבעות כאמצעי תשלום, ולכן נהגו לשקול את מתכת הכסף (ולעיתים גם את הזהב) באמצעות משקולות על מנת לדעת מה כמות המתכת שיש לבצוע ולתת בתור תשלום (ומכאן המושג 'בצע כסף'). כאשר מוזכר במקרא 'שקל' או חלק מ'שקל' (כמו 'מחצית השקל'), הכוונה היא למתכת (כסף, על פי רוב) שנשקלה ושווה למידה מסוימת בתוך מערכת השקילה המכונה 'שקל'. בתוך מערכת זו ישנן סוגי משקולות שונות.

חלק ממשקולות המערכת סומנו באמצעות סמליל שמקובל לומר כי ייצג את השקל הקדום, כמו ש-₪ מייצג את השקל החדש הישראלי המודרני. בין ההשערות למשמעות הסמליל ניתן למנות: שק כסף קשור, סימן פונטי מצרי שדומה לאות שי"ן, או כף מאזניים בודדה שבמקור ייצגה את האות ת'י"ו (th) במספר שפות שמיות קדומות. לעיתים מופיעה לצד הסמליל ספרה היראטית (אחד הכתבים המצריים העתיקים), שסימלה כפולות (למשל: 4 שקל, 2 פים, 6 נצף וכן הלאה), משום שלא היו אז ספרות יהודאיות או ישראליות.

ב. משקולות שציינו את המידה המרכזית במערכת השקילה של ה'שקל':

בתוך מערכת מידות ה'שקל', מקובל לומר שהיו מספר מידות ספציפיות שכונו 'שקל' (על אף שטרם התגלתה משקולת בעלת כתובת 'שקל'). יש חוקרים הסוברים שניתן למנות שלושה סוגי 'שקלים':

1.  השקל הרגיל, שהיה סטנדרט השער של השוק המסחרי. שקל זה כנראה שקל בין 11.4 ל-11.7 גרם.
2. שקל הקודש, שנועד לשקילת מתכות עבור המשכן ולאחריו עבור בית המקדש. שקל זה כנראה שקל בין 9.4 ל-10 גרם.
3.  שקל 'למלך', שנועד לשקילת מתכות עבור בית המלוכה. שקל זה כנראה שקל כ-11.3 גרם.

מנגד, יש חוקרים שסוברים שהיה רק שקל אחד בעל שער אחיד (11.33 גרם), אלא ששקלי 'למלך' היו מידות שעשויות מחומרים שונים מהמידות של הסוחרים והיו שייכים רק לבית המלוכה. בשקל המקדש הם רואים רעיון אוטופי שמעולם לא בא לידי מימוש. אפשר לראות את המשקולות הכבדות או הקלות יותר כדוגמאות ממערכות שקילה דומות ממדינות שכנות שהתגלגלו לארץ ישראל, או משקולות מקומיות שנפגעו או שלא הוכנו כראוי. לחילופין, ייתכן שהן נעשו לפני שבית המלוכה ייסד את השער הסטנדרטי ויצר אחידות בשוק.

מקורות:

ל' די סגני, 'מדידה ושקילה בימי קדם והצגתן בימינו', קתדרה 112 (תשס"ד), עמ' 150-137

ד' ויינשטוב, 'האותיות הכנעניות š ו- ṯומקורו של סימן השקל', בתוך: א' כרמון (עורכת), ספר יוסף נוה (ארץ־ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה לב), ירושלים תשע"ו, עמ' 65-55

ר' קלטר, 'תשובת המשקל: שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה', בתוך: ע' רמון ואחרים (עורכים), מדידה ושקילה בימי קדם (קטלוג 17), חיפה תשס"א, עמ' 7-1

A. H. Sayce et al, ‘The Hæmatite Weight, with an Inscription in Ancient Semitic Characters, Purchased at Samaria in 1890 by Thomas Chaplin, Esq., M.D.’, PEFQS 26 (1894), pp. 220-231

R. B. Y. Scott, ‘Weights and Measures of the Bible’, The Biblical Archaeologist 22 (1959), pp. 21-40

שכבה ארכאולוגית היא יחידה ארכאולוגית מקומית שיש לה התחלה וסוף מוגדרים ויש לה מאפיינים תרבותיים. באתר ארכאולוגי שכבה היא כל מערך השרידים שהתקיים בעבר בפרק זמן מסוים ומקורם במבנה, יישוב.

קביעת מוקדם ומאוחר בתוך קבוצה של ממצאים, ללא תיארוך מוחלט. אתר סטרטיגרפי, למשל, מוסר תיארוך יחסי – כיוון שהשכבה הנמוכה ביותר היא הקדומה ביותר.

היא שיטת תיארוך רדיומטרי אשר הומצאה בשנת 1949. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי (Willard Frank Libby), שזכה בפרס נובל על עבודתו.

סרטון המסביר על פחמן 14