[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=jlbRyx1A1w0&t=3s"]

ירושלים הקדומה היא האתר הארכאולוגי החפור ביותר בעולם ובו ממצאים רבים מכל התקופות.

לירושלים העתיקה יש היסטוריה עשירה עוד מתקופת הברונזה. בחפירות ארכיאולוגיות באזור נחשפו שרידים מתקופות היסטוריות רבות ושונות, ביניהן העיר הכנענית מתקופת הברונזה, העיר הישראלית מתקופת הברזל והעיר של בית המקדש הראשון והשני מתקופת המקרא. השרידים הארכיאולוגיים המשמעותיים ביותר מתקופות אלו כוללים את חומות העיר והשערים, הר הבית והמבנים הנלווים אליו ואזורי המגורים של העיר. כמו כן התגלו חפצים רבים מתקופות אלו, כולל כלי חרס, כלי עבודה ותכשיטים.

ממצאים עיקריים מימי המקרא הם

מעין הגיחון

נקבת השילוח

כתובת השילוח

חומות מימי בית ראשון

שנהבים מימי בית ראשון

לוחיות ברכת הכהנים

כתף הינום

בחניון גבעתי

מבנה פולחני בעיר דוד

העבודה הארכיאולוגית בירושלים ממשיכה להיות תחום מחקר פעיל, כאשר כל הזמן מתגלים גילויים ותובנות חדשים. רבים מהממצאים והשרידים מירושלים העתיקה ניתן לראות במוזיאון ישראל ובמוזיאון רוקפלר. עוד ראוי להזכיר כי הארכיאולוגיה של ירושלים היא נושא מורכב ושנוי במחלוקת, בעל השלכות היסטוריות, פוליטיות ודתיות. לקבוצות הדתיות השונות בירושלים ובמזרח התיכון אמונות ופרשנויות שונות של הארכיאולוגיה, ופרשנויות אלו שימשו לתמיכה בטענות שונות לגבי בעלות ושליטה בעיר.

מודל תלת מימד של ירושלים מימי בית ראשון

תל שילה (בערבית: ח'רבת סיילון) הוא אתר ארכיאולוגי מתקופות הברונזה והברזל המזוהה עם העיר שילה, המוזכרת במקרא כמקום בו שכן המשכן בתקופת השופטים (למשל: יהושע י"ח, א'; שמואל א' א', ט'). התל משתרע על פני שטח של כ-30 דונם. מקומה של שילה המקראית זוהה כבר במאה ה-14 לסה"נ על ידי הנוסע וחוקר הארץ רבי אשתורי הפרחי. זיהוי זה התקבל על ידי חוקרים מודרניים בגלל השתמרות השם והתאמת המיקום. שילה מתייחדת בין האתרים המקראיים בכך שהשתמר תיאור של מיקומה בתנ"ך (שופטים כ"א, י"ט). חוקרים רבים ניסו לאתר את מקום המשכן ברחבי התל, אך טרם התקבלה הסכמה בנושא.

תולדות המחקר

משלחות רבות חפרו בשילה לאורך השנים:

• בשנת 1922 נערכו מספר חפירות בדיקה מצומצמות על ידי קבוצה של חוקרים דנים ובראשם הארכיאולוג אאגה שמידט.
• בשנים 1927-1926, 1929 ו-1932 נערכו חפירות על ידי משלחת של המוזיאון הלאומי בקופנהגן, בראשות הארכיאולוג הדני הנס קייר ובהנחייתו של הארכיאולוג האמריקאי וויליאם אולברייט. קייר נפטר לפני שהספיק לפרסם את הדו"ח המלא.
• בשנת 1963 ערכו הארכיאולוגים הדנים סוונד הולמס־נילסן ומרי־לואיז בוהל חפירת בדיקה מצומצמת כהכנה לפרסום הדו"ח של המשלחת של קייר, אך מידע רב מאותה עונה אבד בדרך לקופנהגן. הדו"ח הראשון של שתי המשלחות פורסם בשנת 1969.
• בשנים 1984-1981 חפרה משלחת מטעם אוניברסיטת בר־אילן בראשותו של ישראל פינקלשטיין. במקביל ערך זאב ייבין חפירות בשטח הצפוני של התל במטרה לאתר את מקום המשכן.
• בשנים 2018-2010 נערכו חפירות מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה.
• משנת 2017 הארכיאולוגי האמריקאי סקוט סטריפלינג עורך חפירות באתר.

האתר בתקופות הברונזה

העדות הראשונה ליישוב בשילה היא מתקופת הברונזה התיכונה 2ב' (1650-1750 לפנה"ס), אז יושב האתר בצורה מצומצמת מאוד. בתקופת הברונזה התיכונה 3 (1550-1600/1650 לפנה"ס) נבנתה חומה מסביב ליישוב, אך היא כנראה לא נועדה לשמש כביצור. צמוד לחומה נבנו מספר מחסנים שהכילו כלים שונים ובפרט קנקני אגירה רבים. במחסנים התגלו חפצים המעידים כי בשילה היה אתר פולחני כבר באותה תקופה. הממצאים כוללים כנים פולחניים, קערות ווטיביות וכלי בצורת שור. ממצאים נוספים כוללים כלי אבן וכלי עצם. בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1550 לפנה"ס) האתר כנראה הפסיק לשמש בתור מקום יישוב ובמקום התקיים רק מרכז פולחני, המתבטא במספר פביסות (בורות גניזה פולחניים). ממצאים נוספים מתקופה זו כוללים סירי בישול וחרפושית. האתר ננטש בתקופת הברונזה המאוחרת 2א' (1300-1400 לפנה"ס).

האתר בתקופת הברזל

האתר יושב מחדש בתקופת הברזל 1 לפרק זמן קצר (שלהי המאה ה-12-המחצית הראשונה של המאה ה-11 לפנה"ס) על ידי ישראלים, המתבטא, בין השאר, בהימצאותם של מספר בתי ארבעה מרחבים. באותה תקופה היה קיים באתר מרכז פולחני שמקובל לזהותו עם המשכן, אך מקומו, כאמור, אינו מוסכם. התכנון העירוני של האתר באותה תקופה מלמד שהוא לא היה סתם כפר עם מרכז פולחני, אלא כלל השטח המיושב נחשב חלק ממתחם פולחני רחב ששירת את תושבי הסביבה (אם לא אף אנשים שבאו מרחוק). ממצאים מתקופה זו כוללים: מגלי צור, חותם עם דמות של יעל וידית כלי עם טביעה בצורת אריה. בשלהי תקופת הברזל 1 האתר חרב בשריפה אדירה. האתר יושב מחדש בצורה מצומצמת בשלהי תקופת הברזל 2 (המאות ה-7-8 לפנה"ס) והלך ונעזב בהדרגה, בין השאר בגלל הכיבוש האשורי. לתקופת הברזל יש לשייך רימון מחרס שנמצא באתר.

האתר בתקופות מאוחרות

חרסים מועטים מהתקופה הפרסית וראשית התקופה ההלניסטית נמצאו באתר, וכן מעט מטבעות תלמיים וסלווקיים, ועל כן כנראה שהאתר לא יושב בתקופה זו. האתר כנראה יושב מחדש רק בתקופה הרומאית.

מקום המשכן

כאמור, מקום המשכן (המרכז הפולחני בתקופת הברזל 1) בתל שילה אינו מוסכם. הועלו הצעות שונות לאורך השנים: (1) מסורת מימי הביניים שהתקבלה על ידי חלק מהחוקרים, כגון חיים גבריהו, היא שהמשכן היה ממוקם באתר סמוך, ג'מיע אל-יתים בפאתי היישוב המודרני שילה. אמנם, החפירות באתר הראו שהשרידים אינם קדומים למאות ה-8-7 לסה"נ. (2) המשלחת הדנית הציעה שמקום המשכן היה במקום הכנסייה הביזנטית שבתל, אך גם שם טרם התגלו שרידים קדומים. (3) צ'ארלס וילסון ואחריו חוקרים נוספים הציע לזהות את מקום המשכן במשטח הצפוני של התל. (4) ישראל פינקלשטיין סבר שמקום המשכן היה במרכז התל, שם זיהה פביסות מתקופת הברונזה המאוחרת. לדעתו המרכז הברזלי החליף את המרכז הברונזאי. (5) יוסף גרפינקל ומספר חוקרים אחרים הציעו לזהות את המרכז ליד שער העיר.

מקורות

ר' לויתן-בן אריה, 'חפירות חדשות במשטח הצפוני בתל שילה', בתוך: א' מירון ואחרים (עורכים), ספר שילה, בית אל תשע"ו, עמ' 223-208.

I. Finkelstein and others, Shiloh: The Archaeology of a Biblical Site, Tel Aviv 1993.

K. W. Larsen, ‘The Seleucid and Hasmonean Coins of Shiloh:What They Do and Do Not Tell Us about the Occupation of Second Century BCE Shiloh’, Stone-Campbell Journal Conference, April 5-6, 2019.

T. Lopez and others, ‘A Ceramic Pomegranate from Shiloh’, Judea and Samaria Research Studies 28 (2019), pp. *37-*56.

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=xeIju0wPwxA"]

תל גזר הוא תל גדול השוכן בשיפולים המערביים של הרי יהודה בגובה של 250 מ' מעל פני הים בסמוך ליישוב כרמי יוסף, והוא משתרע על פני 130 דונם. התל חולש על צומת דרך הים הקדומה (אשר הובילה בין מצרים למסופוטמיה) עם הדרך שעלתה לירושלים. גזר התפרסמה בין השאר בזכות השער המונומנטלי מהמאה ה-10, המקושר לשלמה המלך, אם כי כיום קיימת במחקר סברה אלטרנטיבית הקושרת אותו דווקא לממלכת גת.

תולדות המחקר המוקדם
האתר (בערבית: תל ג'אזר) זוהה עם גזר בשנת 1871 על ידי הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו, אשר מצא בשנת 1873 את לוח "תחום גזר" המזכיר את שם העיר ומאשר את זיהויו עם גזר. בין השנים 1905-1902 ו-1909-1907 חפר בתל רוברט מקאליסטר מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. הוא חפר תעלות עד לסלע האם לעיתים עד עומק של 13 מטר, אשר התפרסו על כשני שלישים משטח התל. שיטת החפירה החריגה הזו הקשתה על הבאים אחריו לחפור בצורה מסודרת.

מחקר מאוחר
ב-1964 החלה לחפור בתל גזר משלחת משותפת להיברו יוניון קולג' ולמוזיאון השמי בהרווארד בראשות פרופסור רייט. משלחת זו חפרה בתל עשר שנים, ומשנת 1966 הוביל את החפירות ויליאם דיוור. בשנת 2010 התקיימה בתל גזר חפירה של רשות הטבע והגנים בשיתוף הסמינר התיאולוגי הבפטיסטי של ניו אורלינס. צביקה צוק, ממנהלי המשלחת הגיע למסקנה כי מפעל המים המרשים בתל הינו מתקופת הברונזה התיכונה, העתיק בארץ מסוגו.

מפעל המים

האזכורים ההיסטוריים של גזר
ניתן ללמוד על חשיבותה של גזר בתקופות שונות מאזכוריה במקורות מקראיים וחוץ מקראיים רבים. העיר נזכר לראשונה ברשימת הערים שכבש תְחוּתְמֶס השלישי במסעו לכנען ב-1468 לפנה"ס. במכתבי אל-עמרנה נמצאו תשע התכתבויות של מלכי גזר עם אמנחותפ השלישי ועם בנו אחנאתון מהמאה ה-14 לפנה"ס. גזר אף מוזכרת במצבת מֶרְנֶפְּתָח (מצבת ישראל) מ-1220 לפנה"ס, כעיר שכבש פרעה מֶרְנפְּתָח במסעו לכנען, כיבוש שדיוור טען לאישושו הארכיאולוגי בחפירות התל.

במקורות המקראיים נזכרת גזר בתיאור כיבושי יהושע (יהושע י') ומאוחר יותר כעיר בנחלת שבט אפרים (יהושע ט"ז ג'). דוד המלך במלחמתו כנגד הפלישתים דחקם לגבול גזר (שמואל ב' ה' כ"ה), בנו שלמה בנה את גזר אחרי שקיבל אותה במתנה מאבי אשתו, ככל הנראה פרעה סמאיון אשר מלך בין 969-978  לפנה"ס (מלכים א' ט' י"ד-י"ז). על פי המקרא, הייתה גזר אחת הערים החשובות שבנה שלמה (מלכים א' ט' 15,17). במקורות ההיסטוריים נזכרים כיבושי גזר ומיגונה בימי יהודה המקבי ושמעון התרסי בתקופה החשמונאית. ספרי מקבים אף מספרים כי בקכידס ביצר את גזר והקים בה אסמים ומחסני מזון (מקבים א' ט"ז 18-31, 35, י' 32-38).

ראשיתה של העיר וגזר הכנענית
מיקומו האסטרטגי של התל וסמיכותו למקור מים משכו אליו תושבים. שכבת היישוב הקדומה באתר היא מהתקופה הכלקוליתית (בשנים 3300-3600 לפנה"ס). בתקופת הברונזה התיכונה הפכה גזר לעיר גדולה, בעלת קשרי מסחר ענפים עם מצרים ומסופוטמיה. מתקופה זו נמצא מקדש מצבות מתקופת הברונזה התיכונה ג' (1550-1650 לפנה"ס), אשר לדעת דיוור שימש לכריתת בריתות. בתל נמצאו כלי יבוא רבים מקפריסין, סוריה ומצרים, המעידים על עלייה במסחר הבינלאומי בתקופה זו. בסוף תקופת הברונזה התיכונה נבנתה לראשונה בתל מערכת ביצורים מרשימה ומפעל מים גדול. בתחילת תקופת הברונזה המאוחרת (סביב שנת 1457 לפנה"ס) נחרבה גזר על ידי פרעה תחותימס השלישי ולאחר מכן היתה עיר מלוכה בחסות מצרים עד נסיגתה במאה ה-12 לפנה"ס.

גזר בתקופת הברזל - עיר של שלמה המלך?
מתקופת הברזל 1 (המאות ה-10-12 לפנה"ס) נמצאו בתל עדויות להמשך היישוב הכנעני, בנוסף לעקבות התיישבות פלישתית קטנה בין השנים 1050-1175 לפנה"ס. בראשית תקופת הברזל 2א (אמצע המאה ה-10) עבר האתר חורבן אלים ועליו מוקם יישוב חדש ובו שער מונומנטלי.

בעוד מאקליסטר טען כי מדובר בשער מהתקופה החשמונאית, יגאל ידין טען כי השער נבנה על ידי שלמה המלך. בספר מלכים (א' ט', 17-16) מתואר כי פרעה שרף את גזר והעניק אותה לשלמה המלך חתנו אשר בנה ביצורים ושער עיר מרשימים. ידין ביסס את טענתו על הדימיון לשערים בחצור ובמגידו המיוחסים גם הם לשלמה. דיוור שחפר באתר צידד בהשערתו של ידין.

עם התפתחות המחקר בשנים האחרונות גורסים החוקרים כי בתקופת הברזל 1 היתה גזר בנחלתה של ממלכת עקרון הפלשתית, שלאחר מכן הוחלפה בתקופת הברזל 2א לא על ידי ממלכת שלמה אלא על ידי ממלכת גת שכבשה אותה והקימה אותה מחדש יחד עם השער המונומנטלי. כך או כך, בין הממצאים המרשימים מתקופה זו נמצא "לוח גזר" העוסק בחקלאות ונכתב בכתב עברי קדום.

השער:

גזר בתקופת המלוכה ובימי שלטון אשור ובבל (המאות ה-10-6 לפנה"ס)
ב-925 לפנה"ס נהרסה העיר גזר במסע שישק. השאלה האם התקיים רצף יישובי במקום לאחר חורבן זה נמצאת במחלוקת במחקר. מקאליסטר שיער כי גזר הייתה ריקה מהתיישבות בין המאה ה-10 למאה ה-5 לפנה"ס, ואילו דיוור טען כי גזר קיימה רצף יישובי עד לחורבן הבבלי ב-586 לפנה"ס. תבליטים אשוריים ממסע הכיבושים שערך תגלת פלאסר השלישי בדרום הלבנט מראים, לדעת דיוור, את כיבוש גזר בשנת 733 לפנה"ס. בתבליט מנמרוד אף מופיעה המילה "גאזארו" שמשמעו הינה "גזר שלנו". אחרי הכיבוש האשורי הפכה גזר, לטענת רוני רייך שבחן את ממצאי מקאליסטר, למרכז מנהלי אשורי. אחרי הכיבוש הבבלי בסוף המאה ה-6 לפנה"ס זיהה אפרים שטרן ממצאים מהתקופה הפרסית בתל, אולם ללא יישוב משמעותי. לאחר מכן, ככל הנראה, לא יושבה גזר מחדש עד לתקופה ההלניסטית-חשמונאית.

גזר בתקופות הקלאסיות (תקופת בית שני) ועד היום
ספר מקבים מספר על גזר כמרכז מנהלי ובו מצודה של מלכי החשמונאים. רוני רייך מצא בממצאי מקאליסטר עדויות כי אחרי שנת 142 לפנה"ס ישבו יהודים בגזר, ככל הנראה תחת שלטון שמעון. מתקופה זו אף זוהתה מצודה חשמונאית.

בתקופה הרומית הייתה בגזר התיישבות דלה יחסית, ככל הנראה שימשה כאחוזה חקלאית אשר לוחות תחום גזר מסמנים את גבולותיה (שנת 100 לספירה). בחפירות נמצאו גם מספר קברים ביזנטיים. ב-1177 לספירה התחולל במקום קרב משמעותי בין בלדווין הרביעי, המלך הצלבני, לצלאח א-דין, אשר הסתיים בניצחונו של הראשון. קלרמון-גנו זיהה את התל עם מונטגיסרד הצלבנית אשר שרידיה לא נמצאו בחפירות התל. בשנת 2022 התחוללה שריפה בתל עם פגיעה לא משמעותית באתרים הארכיאולוגים במקום.

מקורות:

דיוור, ג. ויליאם. 1998. גזר: צומת דרכים בארץ ישראל הקדומה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תל אביב.

דיוור, ג. ויליאם. 1970. גזר- עיר קמה לתחייה. קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא. כרך 2 (10): עמ' 57-62.

קוך, ע. 'המערך המדיני בשפלת יהודה בתקופת הברזל א-בI (1150-800 לפסה"נ), קתדרה 143 (2012), עמ' 45-64

Steven Ortiz and Samuel Wolff. 2012. Guarding the Border to Jerusalem: The Iron Age City of Gezer. Near Eastern Archaeology, Vol. 75, No. 1. pp. 4-19.

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=0pybRWKQO7Q"]

חצור היא אחת הערים הגדולות והחשובות הארץ ישראל הקדומה. היא מזוהה עם תל אל-קדח, המכונה כיום "תל חצור". התל נמצא בדרום עמק החולה, מערבית לקיבוץ איילת השחר. חצור יושבת בצומת דרכים אסטרטגית השולטת על הדרך המובילה ממצרים למסופוטמיה. מהמאה ה-17 לפנה"ס היתה חצור המרכז המדיני-כלכלי הגדול בארץ כנען, ובתקופת הברונזה המאוחרת היתה חצור הגדולה ביותר מבין ערי המלוכה בארץ. בספר יהושע מתואר כי חצור הכנענית נכבשה על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע, וגודלה ועוצמתה מהדהד בתיאורה כ"רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" (יהושע י"ג, י"א). הממצא הארכיאולוגי חשף כי במאות ה-10-9 לפנה"ס נבנתה חצור מחדש והפכה לעיר מרכזית בממלכת ישראל הצפונית. סופה של העיר בכיבוש האשורי על ידי תגלת פלאסר השלישי ב-734 לפנה"ס. לאחר חורבן זה נמצאו באתר שרידי יישוב מעטים מהתקופה הפרסית ולאחר מכן הממלוכית. באתר נמצאו ממצאים מרשימים רבים וביניהם: ארמונות ומקדשים מרשימים, מתחם מצבות ולוחות בכתב יתדות. תל חצור הינו אחד התלים הגדולים בישראל והוכרז כאתר מורשת עולמי בשנת 2005.

תולדות החפירה
תל אל-קדח נחפר לראשונה ב1928 על ידי הפרופ' הבריטי ג'ון גרסטנג אשר הציע את זיהוי האתר עם חצור המקראית. בין השנים 1958-1955 חפר במקום פרופ' יגאל ידין מטעם האוניברסיטה העברית. משנת 1990 חופר בחצור פרופ' אמנון בן-תור מטעם האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת קומפלוטנסה ממדריד, תחת חסות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. משנת 1995 משתתפת בחפירות קרן זלץ בניו יורק ופרויקט החפירות נקרא "חפירות קרן זלץ בחצור לזכרו של יגאל ידין". בין השנים 2014-2006 הצטרפה לחפירות ד"ר שרון צוקרמן ז"ל מהאוניברסיטה העברית, וב-2015 נוספה ד"ר שלומית בכר.

העיר הכנענית
העיר בחצור הוקמה בסוף האלף ה-3 לפנה"ס והפכה במאה ה-17 לפנה"ס לעיר כנענית מרכזית. העיר הגיעה לשיאה עם התרחבותה מערבה. שטחה של העיר התפרס על פני כ-840 דונם המתחלקים בין העיר העליונה (כ-140 דונם) לעיר התחתונה, מה שהופך אותה לאחד האתרים הגדולים בארץ, ובמזרח הקדום כולו. החוקרים הגיעו למסקנה בדבר חשיבותה של חצור בתקופת הברונזה מהשוואת גודלה לתלים אחרים בני התקופה, ובעקבות האזכורים המקראיים: "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר, וְאֶת-מַלְכָּהּ, הִכָּה בֶחָרֶב: כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא, רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" (יהושע יא' י'), "וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר" (שופטים ד' ב'). כמו כן נזכרת חצור בארכיונים חוץ מקראיים חשובים כמו "כתבי המארות" הפרעוניים מהמאה ה-19 לפנה"ס. חצור הינה העיר היחידה שנזכרת בארכיוני ממלכת מארי והיא מופיעה רבות בארכיון אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס בין השאר באזכור משלוחי מתנות ממלך מצרים למלך חצור (שהוא היחידי בערי כנען המוזכר כ"מלך" הן במקורות המקראיים והן מחוצה להם).

ממצאים ארכיאולוגים מחצור הכנענים
בחפירות נמצאו מכלולים מרשימים מתקופת הברונזה התיכונה וביניהם מתחם מצבות (המצביע על פולחן תחת כיפת השמיים), ארמון מלכותי גדול, מקדש ומכלול מחסנים לתוצרת חקלאית. מתחם המצבות וחלק מהמחסנים יצאו משימוש בתקופת הברונזה המאוחרת. ידין שיער כי העיר חצור חרבה בסוף תקופת הברונזה התיכונה (סביב 1500 לפנה"ס) והוקמה מחדש בתקופת הברונזה המאוחרת. ממשיכו של ידין, בן-תור, הציע השערה אחרת על מעבר שקט תוך ארגון מחדש של העיר העליונה ללא חורבן. מעבר לממצאים הארכיטקטוניים המרשימים נמצאה כמות גדולה של צלמיות, פסלים (וביניהם פסלים מצריים), כלי נשק ולוחות רבים בכתב יתדות (המהווים כחמישית מכלל ממצא זה בארץ). מרבית הלוחות הם תעודות מנהליות וכלכליות מהתקופה הכנענית והחוקרים מקווים כי בעונות החפירה הבאות ימצא הארכיון של מלכי חצור הקדומים.

התקופת המלוכה הישראלית
זמן חורבנה של חצור הכנענית שנוי במחלוקת בין החוקרים. ידין קבע את זמן כיבושה ל-1250 לפנה"ס, תחילת ההתנחלות הישראלית בהתאמה לכיבושי יהושע, ואילו  פרופ' יוחנן אהרוני מאחר את הכיבוש לזמן התנחלות השבטים על פי ספר שופטים, כמאה שנה מאוחר יותר. לאחר הכיבוש הישראלי ננטשה העיר הכנענית התחתונה ולא יושבה עוד. על פי בן-תור, ממצא שכבת השרפה האדירה (המתוארך לסוף תקופת הברונזה המאוחרת) מאשש את הכתוב "רַק כָּל-הֶעָרִים, הָעֹמְדוֹת עַל-תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם, יִשְׂרָאֵל: זוּלָתִי אֶת-חָצוֹר לְבַדָּהּ, שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע יא' יג'). את בנייתה של חצור כעיר ישראלית גדולה ייחס ידין למלך שלמה במאה ה-10 לפנה"ס וזאת בדמיון לערים גזר ומגידו אשר נושאות מאפיינים ארכיטקטוניים דומים. חפירות בן-תור מאששות את מסקנותיו של ידין. עיר זו כללה מבני מגורים, מחסנים, ביצורים ושער הדומה לשערים במגידו ובגזר. על פי ד"ר דורון בן-עמי, חבר משלחת החפירות לחצור, ישנם ממצאים דלים מתקופת הברזל 1 (המאות ה-12-11 לפנה"ס) באתר והם כוללים בעיקר עשרות בורות אשר נחפרו בחורבות העיר הכנענית. בחפירות אף נחשף מפעל מים גדול הנועד לספק מים בעת מצור ובנייתו שויכה לאחאב מלך ישראל.

מקורות

אבירם, י. גיטין, ס. מזר, ע. נאמן, נ. צוקרמן, ש. שטרן א. (עורכים) 2011. ארץ ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. ספר אמנון בן תור. החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה. כרך שלושים: 1-14, 59-73, 195-199, 328-342.

בן-תור,א. רוביאטו, מ. 1996. החפירות המחודשות בתל חצור. קדמוניות. גיליון 1 (111): 2-18.

בן-עמי, ד. 2011. חצור בראשית תקופת הברזל. קדמוניות. גיליון 143: 24-27.

סנדהוס, ד. 2011. חצור במאות ט'-ח' לפני הספירה. קדמוניות. גיליון 143: 28-33.  

Ben-Tor, A. 2004. Hazor and Chronology. Ägypten und Levante / Egypt and the Levant. Vol. 14: pp. 45-67.

העיר דן מזוהה כיום בתל דן (בערבית "תל אל קאדי" – "תל השופט") שנמצא בעמק החולה על יד קיבוץ דן. גובהו התל כ-18 מ' הודות לסוללת עפר שהוקמה בו לפני כ-3700 שנים. המקום משך אליו אנשים החל עוד מהתקופות הפרהיסטורית. בתקופות הברונזה היתה בתל דן עיר כנענית מרכזית ששמה היה "ליש") ובתקופת הברזל, היתה במקום עיר מרכזית שהחליפה ידיים בין ממלכת ישראל וממלכת ארם-דמשק. הממצא החשוב בתל דן, ואחד החשובים בכל המזרח הקדום: כתובת מלכותית של מלכי ארם-דמשק, המזכירה את בית דוד ומהווה ראיה ארכיאולוגית לקיומו. בנוסף התגלו בדן מרכז פולחני גדול מתקופת הברזל שנמצא בשימוש עד לתקופה ההלניסטית.

המתחם המקודש:

אזכורים היסטוריים ומקראיים לעיר דן
העיר מופיעה לראשונה תחת השם "ליש" בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-18 לפנה"ס, תעודות ממלכת מארי מאותה התקופה ותיאור מסע הכיבושים של פרעה תחתומס ה-3 מהמאה ה-15 לפנה"ס. במקרא נאמר כי לאחר שנכבשה על ידי שבט דן בתקופת ההתנחלות שונה שמה: "ויקראו שם העיר דן... ואולם ליש היא שם העיר לראשונה" (שופטים יח' כט'). העיר דן נזכרת במפקד האוכלוסין שערך דוד המלך (דברי הימים א' כא' ב'). בימי שלטונו של ירבעם מלך ישראל הפכה למרכז פולחני בו הוצב עגל זהב (מלכים א' י"ב' כ"ט') שגרם לנביא עמוס לזעוק לאנשי ישראל כי הם עובדים "לאלהי דן" (עמוס ח' ט"ו').

תולדות המחקר
התל זוהה לראשונה עם העיר המקראית דן על ידי החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון ב-1852. האתר נחפר על ידי דר' אברהם בירן מ-1964 במשך 25 שנים, בתחילה מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים ובהמשך באמצעות מכון גליק לארכיאולוגיה מקראית של ההיברו יוניון קולג'.

התקופות הקדומות בדן
הממצאים המוקדמים ביותר שהתגלו בתל מצביעים על כך שהמקום יושב החל מהתקופה הניאוליתית הקרמית (האלף החמישי לפנה"ס). אחרי פרק זמן חסר יישוב של כמעט אלף שנים הפך האתר בתקופת הברונזה הקדומה 3-2 (המאות ה-30-25 לפנה"ס) לעיר משמעותית בשם "ליש". על פי בירן העיר השתרעה על פני כ-200 דונם והייתה ככל הנראה הגדולה באזור. עיר זו חדלה להתקיים בסביבות 2,400 לפנה"ס, ללא סיבה ידועה.

העיר הכנענית המבוצרת "ליש"
היישוב העירוני התחדש בתקופת הברונזה התיכונה 2א' (מאות 20-19 לפנה"ס) עם סוללת עפר טבעתית מרשימה שהקיפה את היישוב וקבעה את צורתו האליפטית הנראית עד ימינו. כמו כן נמצא בית שער כביר שהשתמר ככל הנראה משום שנקבר כמה שנים לאחר שנבנה. השער כונה "שער אברהם" ובירן תיארך אותו למאה ה-18 לפנה"ס. העיר המשיכה להתרחב בתקופת הברונזה המאוחרת (מאות 15-13 לפנה"ס). "הקבר המיקני", המשויך לתקופה זו, הכיל כמות גדולה של מנחות קבורה יקרות, חלקן הגדול מיובא מארצות קרובות ורחוקות, אשר מעידות על קשרים מסחריים בינלאומיים. בנוסף נמצאה לוחית חרס מעוצבת הנקראת בפי החוקרים "הרקדן מדן" המראה אדם מנגן בעוד ומרים את רגלו בתנועת ריקוד.

"שער אברהם" מתקופת הברונזה התיכונה

העיר דן תקופת המקרא
על פי התיאור המקראי, שבט דן כבש את ליש, תוך שהוא מתאר את המקום כ"עם שקט ובוטח" (בירן משער כי הסוללה הגבוהה הביאה לתחושת מוגנות) וקרא לעיר "דן". לטענת בירן, על פי הממצא הארכיאולוגי, העיר ליש נכבשה בשנת 1200 לפנה"ס. הממצאים המשויכים למאה ה-12 לפנה"ס מצביעים על שינוי חד בתרבות החומרית. משלב זה נתגלו בורות ממגורה עמוקים, ממצאים קרמיים מקומיים בלבד, בעיקר כלי אחסון.

שכבת הרס שנמצאה בתל מתוארכת לאמצע המאה ה-11 לפנה"ס, ויש ששיערו כי היא שייכת לכיבוש פלישתי שלאחריו נבנה היישוב מחדש. ממצא הכווריות ושפורפרות נפחים מצביע על התפתחותה של דן כעיר חרושת מתכת במאה ה-10 לפנה"ס. המקרא מספר על הפיכתה של דן למרכז מנהלי ופולחני חשוב בממלכת ישראל. בחפירות בירן נמצא מתחם מקודש ובו חפצי פולחן רבים כולל מתקן מטויח ששימש, על פי השערה, לטקס ניסוך המים ומשויך למאות ה-9-10 לפנה"ס. חלק מהממצא החומרי שהתגלה מדגיש את היחסים הקרובים בין צור הפיניקית לדן.

מתחם שער העיר של דן:

דן בימי ממלכת ישראל הצפונית וארם-דמשק
דן המשיכה לשמש כמרכז פולחני בימי אחאב מלך ישראל. מהתקופה שבין המאה ה-9 ל-8 לפנה"ס זוהו במות גדולות ומרשימות מאבני גזית, ביצורים מרשימים, בית שער משוכלל ומבנה ייחודי המכונה בית האפריון. בראשית במאה ה-8 לפנה"ס שגשגה העיר דן, בין השאר, הודות לתבוסת הארמים על ידי ממלכת אשור. המרכז הפולחני בדן גדל והתרחב בימי ירבעם השני (785 לפנה"ס) מתקופה זו נמצאו מזבחות ומחתות. בחפירה בשנת 1993 נמצאה בתל דן כתובת אשר ככל הנראה הוצבה באזור השער הישראלי. כתובת הניצחון, המתוארכת בין המאות ה-8-9 לפנה"ס, נכתבה על אבן בשפה הארמית ומיוחסת לה חשיבות רבה בהיותה ראיה ארכיאולוגית לקיום של "בית דוד". הכתובת הוצבה כנראה על ידי הארמים בימי המלך חזאל, ולאחר שדן שבה לשלטון ישראל, נותצה ושימשה לבניית השער החדש.

תחת שלטון האימפריות ולאחר מכן
שכבת חורבן נוספת בתל דן מצביעה על כיבוש אשורי בשנת 732-733 לפנה"ס שלאחריו, לטענת בירן, היה המתחם הפולחני עדיין בשימוש - אולי בידי האוכלוסייה שהביאו האשורים לעיר. גם לאחר דעיכתה של העיר בזמן הכיבוש הבבלי (590 לפנה"ס) המשיך המתחם הפולחני להיות בשימוש. כך גם בתקופה הפרסית, בה השתייכה דן לפחוות "עבר נהרא". מתחם הפולחן אף התרחב וגדל בתקופה ההלניסטית, באתר נמצאו שרידים רבים המצביעים, לדעת, בירן על עלייה מסיבית למקום במאות ה-3-2 לפנה"ס. בעונת החפירה של 1976 נמצאה במתחם הפולחני כתובת דו-לשונית (יוונית וארמית) מחציה הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס, המספרת על יווני בשם זואילוס שנדר "לאל אשר בדן". בתקופה הרומית העיר ננטשה כמעט לחלוטין, בדרום התל נמצאו שרידי יישוב מעטים ייתכן ומצביעים על "הכפר של דן" הנזכר על ידי אויסבוס הבישוף של קיסריה. כמו כן נמצאו מטבעות שהאחרון בו בהם שייך לקיסר הונואיטוס (393-408 לספירה).

מקורות

אילן, ד. 2018. מקדש ״מגדל״ מתקופת הברונזה התיכונה בתל דן. ספר לורנס א' סטייגר. ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. עמ' 25-37.

בירן, א. 1992. 25 שנות חפירות בתל דן. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תל אביב.

Greer, J. 2013. Dinner at Dan: Biblical and Archaeological Evidence for Sacred Feasts at Iron Age II Tel Dan and Their Significance. Brill. Boston.

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=hP_qpDjGtEo&t=16s"]

מגידו הייתה אחת הערים החשובות ביותר בארץ-ישראל בתקופת המקרא. נודע לה מקום מרכזי בגיבוש תולדותיה של ארץ-ישראל בתקופה ששלטו בה מלכי כנען ואחריהם מלכי ישראל ויהודה. כאן מופיע הקרב המתועד הראשון בהיסטוריה של פרעה תחותמס ה-3 נגד ברית מלכי כנען. כאשר מדינות הערים הכנעניות התקוממו נגד ניסיונות הפרעונים להגמוניה במאה ה-15 לפני הספירה, הם התאספו כדי להילחם במגידו. הצבא המצרי, בראשות פרעה תחותמס ה-3, הפתיע את המורדים וגבר עליהם. כאן מצא את מותו יאשיהו מלך יהודה כאשר נקרא למגידו להתייצב בפני פרעה נכו המצרי (מלכים ב' כ"ג, כ"ט). זיכרון האירוע הזה, יחד עם הזיכרונות מהקרבות הגדולים שנלחמו כאן, היו כנראה הבסיס לרעיון בספר ההתגלות (ט"ז, ט"ז) שארמגדון יהיה מקום הקרב האחרון באחרית הימים . בעיר התגלו ממצאים חשובים כגון מפעל מים הנדסי משוכלל, ארמונות, אורוות, ביצורים ושערים.

תולדות החפירה

האתר במגידו נחפר שלוש פעמים בעבר, והניב כמה מהממצאים העשירים ביותר שנמצאו אי פעם בישראל. שומאכר ערך את החפירות הראשונות במקום בין השנים 1903-1905, מטעם החברה הגרמנית לחקר המזרח. ב-1925 חודשו החפירות במגידו על ידי המכון המזרחי של אוניברסיטת שיקגו. חפירות רחבות היקף אלו נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בחפירות אלו נחשפו עשרים שכבות עיקריות, המכסות את כל ההיסטוריה של האתר. השרידים החשובים ביותר היו המתחם הקדוש, הביצורים והשערים המונומנטליים, מערכות המים המרשימות של האתר, ארמונות שונים ומה שנקרא "אורוות שלמה". יגאל ידין ביצע כמה עונות קצרות של חפירות במגידו בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חשף חלקית את הארמון מונומנטלי, המיוחס בדרך כלל למלך שלמה. החפירות הקודמות במגידו הניחו את היסוד לדיסציפלינה של הארכיאולוגיה המקראית. עם זאת, שיטות ארכיאולוגיות היו עדיין בחיתוליהן וכמעט כל רובד ומאפיין ארכיטקטוני מרכזי, למעשה, כמעט כל קיר וכלי שנחשפו באתר, הפכו למוקד של מחלוקת מחקרית עזה.

החל מ-1992 מתנהלת באתר חפירה של החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב בראשות פרופ' ישראל פינקלשטיין. החפירה מתפרשת על שישה אזורים שונים בתל, ובתקופות ארכאולוגיות שונות: ברונזה קדומה, ברונזה תיכונה, ברונזה מאוחרת ברזל I וברזל II.

The Megiddo Expedition

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=B-ijezlt53A&t=1s"]

תל לכיש הוא תל ארכיאולוגי בגודל של כ-124 דונם השוכן בקרבת מושב לכיש בשפלה. שמו הערבי של התל הוא תל א־דווייר. התל זוהה לראשונה בתור מיקומה של העיר המקראית לכיש על ידי הארכיאולוג האמריקאי וויליאם אולברייט בשנת 1929. זיהויו של אולברייט התבסס בעיקר על התאמת המיקום הגאוגרפי של האתר למקורות המקראיים והנוצריים ואושש על ידי ממצאים ארכיאולוגיים.

תולדות המחקר
התל נחפר על ידי משלחות רבות לאורך השנים: החפירות הראשונות נערכו בשנים 1938-1932 על ידי הארכיאולוג הבריטי ג'יימס סטארקי עד שנרצח בשנת 1938 במהלך המרד הערבי. בשנים 1966 ו-1968 נחפר האתר בצורה מצומצמת על ידי יוחנן אהרוני. בשנים 1994-1973 נחפר האתר בצורה נרחבת על ידי דוד אוסישקין. בשנים 2017-2013 נחפר האתר על ידי יוסי גרפינקל ומייקל היזל יחד עם משלחת משולבת של האוניברסיטה העברית והאוניברסיטה האדוונטיסטית הדרומית. החל משנת 2017 נחפר האתר בצורה מצומצמת על ידי משלחת ישראלית־אוסטרית משולבת בראשותו של פליקס הולפמאייר.

העבר הקדום של לכיש
באתר התקיים יישוב מצומצם מהתקופה הנאוליתית הקרמית ועד תקופת הברונזה הקדומה ב' (האלף ה-6 לפנה"ס-ראשית האלף ה-3 לפנה"ס). בתקופת הברונזה הקדומה ג' (2500-2800 לפנה"ס) היישוב התרחב ואולי אף בוצר. סביב 2200 לפנה"ס, היישוב חרב או ננטש ונותר כך עד תקופת הברונזה התיכונה (ראשית האלף ה-2 לפנה"ס), אז יושב מחדש, עד שחרב בשריפה סביב שנת 1550 לפנה"ס. היישוב נבנה מחדש בתקופת הברונזה המאוחרת 1ב' (ראשית המאה ה-14 לפנה"ס) והתקיים עד סוף המאה ה-13 לפנה"ס. חמישה מכתבים ממלכי לכיש אל פרעה נמצאו באוסף 'מכתבי אל־עמרנה'. העיר ושליטיה מוזכרים במכתבים נוספים. בין הממצאים מהתקופה הזאת ניתן למנות מקדש לאלה הכנענית אֶלַת ומקבילתה המצרית חַתְחוֹר שנבנה בתוך תעלה שהקיפה את התל, חרפושית של רעמסס השני, כלים מצריים וכלים מיקניים (מאזור מׅיקֶנַה שליד הים האגאי).

העיר הכנענית והיהודאית בלכיש
בתקופת הברונזה המאוחרת 3ב' (ראשית המאה ה-12 לפנה"ס) התקיימה באתר עיר כנענית עשירה שנשלטה על ידי מצרים. בין הממצאים מתקופה זו ניתן למנות תכשיטים, חרפושיות, כלי זכוכית, שנהבים, מספר מקדשים כנעניים, שלט פולחן מזהב ועוד. העיר נחרבה שוב באזור שנת 1130 לפנה"ס, אולי על ידי "גויי הים", ולאחר זמן הפכה להיות עיר יהודאית שהייתה פעילה במהלך תקופת הברזל 2א'-2ב' (ראשית המאה ה-10 לפנה"ס-סוף המאה ה-8 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הגבוהה). בחלק מהתקופה הזאת העיר הייתה מבוצרת וכללה חומות מסיביות ושער. ייתכן שיש לקשר ביצורים אלה לתוכנית הביצורים של רחבעם מלך יהודה (דברי הימים ב' י"א, ה'-י"ב). בין הממצאים הנוספים מהתקופה הזאת ניתן למנות: ארמון מבוצר, עשרות קנקני 'למלך' וקנקנים פרטיים, משקולות 'שקל' רבות ועוד.

לכיש בין מסע סנחריב האשורי למסע נבוכדנצר הבבלי
העיר נחרבה שוב במהלך מסע כיבושיו של סנחריב בשנת 701 לפנה"ס. עדות לחורבן לכיש מוצאים בתבליטי קיר מסיביים שקישטו את קירות ארמונו של סנחריב בנינווה ומתארים את הפריצה לעיר. המתקפה האשורית על לכיש נרמזת בתנ"ך (מלכים ב' י"ח, י"ד-י"ט; ישעיהו ל"ו, ב'; ל"ז, ח'; דברי הימים ב' ל"ב, ט'). ממצאים מהקרב כוללים ראשי חיצים, חניתות, אבני קלע, חלקי שריון ועוד. בתקופת הברזל 2ג' (המאה ה-7 לפנה"ס) נבנה באתר יישוב מבוצר. בשכבת יישוב זו נמצאו 'מכתבי לכיש', אוסף אוסטרקונים המתעדים את פעילותם של החיילים היהודאיים שהוצבו בלכיש ובבסיסים צבאיים נוספים בסביבה. העיר חרבה שוב במהלך מסעות כיבושיו של נבוכדנצר מלך בבל, בשנת 588 או 586 לפנה"ס.

תולדות האתר לאחר החורבן הבבלי
בראשית התקופה הפרסית (סוף המאה ה-6 לפנה"ס) האתר יושב מחדש ובהמשך הפך להיות מרכז מנהלי מבוצר. האתר המשיך להתקיים גם בתקופה ההלניסטית. בתקופה הרומאית התקיים באתר כפר קטן.

מודל תלת מימד של תל לכיש

מקורות:

D. Diringer, ‘The Early Hebrew Weights Found at Lachish’, PEQ 74 (1942), pp. 82-103

D. Ussishkin et al, The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973-1994) - Vol. I, Tel Aviv 2004

D. Ussishkin et al, The Renewed Archaeological Excavations at Lachish (1973-1994) - Vol. IV, Tel Aviv 2004

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=Gd0AC1Q2SWU"]

תל ערד ממוקם כ-8 ק"מ מערבית לעיר ערד, בין בקעת באר שבע לבקעת ערד. השם "ערד" מוזכר במקרא כשמה של עיר כנענית בנגב המזרחי, וברשימת ערי הנגב של יהודה (בשיכול אותיות- "עדר"). שם עתיק זה נשמר לאורך ההיסטוריה, עד ימינו. תוצאות החפירות בערד ובאתרים אחרים בבקעת באר שבע תרמו רבות להבנת האזור ותולדותיו, והפכו אותו לאחד האזורים הנחקרים ביותר בארץ. באתר נערכה פעולת שימור ושחזור, המתמקדת בעיר הכנענית, ובמצודה יהודאית.

האתר נסקר ע"י נלסון גליק (בית הספר האמריקאי לארכיאולוגיה) ודוד אלון (רשות העתיקות) בשנות ה-50, ונערכו בו 18 עונות חפירה לסירוגין בשנים 1966-1984. החפירות התנהלו מטעם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, אגף העתיקות ומוזיאונים (לימים רשות העתיקות), האוניברסיטה העברית בירושלים, ומוזיאון ישראל. החל מעונת החפירות השנייה, החפירות בתל התנהלו בשתי משלחות שנערכו במקביל – האחת התמקדה בעיר הכנענית, בראשות פרופ' רות עמירן ז"ל, והשנייה בתל המצודות, בראשות פרופ' יוחנן אהרוני ז"ל, שנפטר ב-1976 ולא זכה לפרסם באופן מלא את ממצאיו.

העיר הכנענית

השכבה הקדומה באתר מתייחסת ל"תרבות באר שבע" שהתקיימה בתקופה הכלקוליתית (4000-3500 לפנה"ס), ועיקר ממצאיה הם ממגורות ויסודות למבנים ארעיים. בתקופת הברונזה הקדומה 1 (סביב 3200 לפנה"ס) התפתח במקום יישוב שהחל במגורים במערות טבעיות והפך לעיר גדולה ומתוכננת אשר נחרבה וניטשה בסוף תקופת הברונזה הקדומה 2 (2650 לפנה"ס). ממצא חשוב מתקופה זו הוא סרך נערמר (שליט מצרים המאוחדת הראשון), המעיד על סחר בין מצרים לדרומה של ארץ ישראל באותה התקופה. בעיר הכנענית התאפיין דגם "הבית הערדי", בעל מבנה דומה ברחבי העיר. בנוסף, נמצא מאגר מים מרכזי, ששימש את תושבי האתר גם בתקופות המאוחרות.

תל המצודות

תל המצודות, הנמצא בחלק הצפון-מזרחי של האתר, התפתח על חורבות העיר הכנענית. בתל זוהו 12 שכבות יישוב, הכוללות את שרידיהן של שש מצודות אשר נבנו זו על גבי זו. את החלוקה לשכבות, החוקרים זיהו בעזרת גובה מפלס הרצפה בכל שכבה. בין השכבה הקדומה למאוחרת ביותר על תל המצודות קיים הפרש של כ-2 מ' גובה. תל המצודות מיושב כמעט ברציפות מהמאה ה-11 לפנה"ס, ועד חורבן ממלכת יהודה ב-586 לפנה"ס. במאה ה-10 לפנה"ס, נבנתה בו מצודה בעלת חומת סוגרים (מורכבת מחדרים הסמוכים זה לזה). מצודה זו נחרבה בסוף המאה ה-10 (יתכן שכחלק ממסע שישק ב-924 לפנה"ס). המצודה שנבנתה מיד לאחר מכן, תחת שלטון ממלכת יהודה, הייתה בעלת חומה מלאה ורחבה, וכללה מערכת הגנה מורכבת (מגדלי שמירה, חלקלקה), מתחמי מגורים, ארכיונים, מחסני מזון וציוד, מפעל מים מורכב ומקדש.

המקדש בערד התקיים בין המאות ה-9-8 לפנה"ס ועבר מספר שינויים אדריכליים לאורך שנות קיומו. בסביבת המקדש נמצאה חצר קדמית עם מזבח ומבנה מקורה שכלל היכל ודביר. בתוך הדביר נמצאו מצבה ו-2 מזבחות קטורת. על גבי המזבחות נשמרו שרידי חומר אורגני שרוף. בעקבות בדיקות ניתוח שארים (Analysis Residue)  נמצאו בשאריות בין היתר זני קנאביס ושומן חיות, השופכים אור על הפולחן היהודאי באותה העת. המזבחות נמצאו שכובים וזו כנראה עדות לביטול הפולחן במבנה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ייתכן שכחלק מהרפורמה הפולחנית של המלך חזקיהו.

באחד החדרים השרופים באתר התגלה ארכיון ובו חותמות, כתובות מנהליות ואוסטרקונים, המזכירים את שמו של אחד ממפקדי המצודה במאות ה-7-6 לפנה"ס – אלישיב בן אשיהו. ארכיון זה הוא עדות למנהל הקפדני והמקצועי בממלכת יהודה. נמצאו בו כתובות המתייחסות לאירועים היסטוריים שונים במרחב. בנוסף, מחקר הכתובות מתייחס למערך הדרכים, זיהוי השמות והמבנה המנהלי.

תל המצודות עשיר בחפצים ומוצרים המעידים על קשרי מסחר עשירים ומפותחים. לדוגמה - עצים מלבנון, כלים מהגליל והגולן, חותם גליל ופסל ברונזה בהשפעה אשורית. בנוסף, במספר כתובות נמצאו אזכורים של כיתיים (יוונים? קפריסאים?) ושמות תיאופוריים שמזכירים את האל "קוס" האדומי. נמצאה אף כתובת בה השתמשו בספרות היארטיות (מצריות).

לאחר חורבן יהודה

האתר המשיך לשמש כמרכז מנהלי אזורי האחראי על מסחר, אספקת צידה והגנה על שיירות גם לאחר תקופת ממלכת יהודה. האימפריות והממלכות ששלטו בארץ השתמשו בו לתפקיד זה גם בתקופה הפרסית, כמו גם בתקופות ההלניסטית, הרומית הקדומה והערבית הקדומה. בתקופות מאוחרות שימש כאתר קבורה בדואי.

מקורות:

Eran Arie, Baruch Rosen & Dvory Namdar (2020) Cannabis and Frankincense at the Judahite Shrine of Arad, Tel Aviv, 47:1, pp. 5-28.

הרצוג, ז. (1997). ערד: תל המצודות בערד. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

עמירן, ר., אילן, א., סבן, מ. (1997). ערד: ערד הכנענית – עיר שער למדבר. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=_lVPXpdBH3Q"]

עזקה היא עיר מקראית המזוהה עם תל זַכַּרִיָה בשפלה, לא רחוק מבית שמש. גודל התל הוא כ-45 דונם והוא זוהה לראשונה עם עזקה על ידי חוקר הארץ הרב יהוסף שוורץ בשנת 1845 בספרו "תבואות הארץ". הזיהוי התבסס הן על התאמת המיקום הגאוגרפי לתיאור המקראי והן על השתמרות חלקית של השם 'עזקה' בשם 'עזאקריא', שם התל כפי שהכירו שוורץ. הזיהוי לא התקבל על ידי כל החוקרים, והיו שהציעו לזהות את האתר עם שכה המקראית. בשנת 1924 חיווה את דעתו הארכיאולוג האמריקאי וויליאם אולברייט שאכן יש לזהות את תל זכריה עם עזקה, ומאז התקבל זיהוי זה בקרב החוקרים.

תולדות המחקר
התל נחפר לראשונה על ידי הארכיאולוג האמריקאי פרדריק בליס יחד עם הארכיאולוג הסקוטי רוברט מקאליסטר בין השנים 1899-1898. משנת 2012 התל נחפר על ידי משלחת משותפת של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת היידלברג, בראשותם של עודד ליפשיץ ומנפרד אומינג. אישורי חפירה בתקופה העות'מאנית הותנו בכיסוי חוזר של אתרים ארכיאולוגיים בתום עונות החפירה, ולכן חלק מהמחקר של המשלחת המשותפת כולל שחזור וניתוח מחדש של תגליות המשלחת של בליס ומקאליסטר.

עיר כנענית בתקופת הברונזה
האתר יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה ג' (2500-2800 לפנה"ס) והמשיך להתקיים ברציפות עד תקופת הברונזה המאוחרת (1130-1550 לפנה"ס). בתקופת הברונזה המאוחרת עזקה הייתה עיר כנענית מפוארת שנשלטה בצורה עקיפה על ידי מצרים. בין הממצאים מהתקופה הזאת ניתן למנות חרפושיות, כלי חרס מעוטרים בחיות, קמעות מצריות, כחול מצרי ומבנה מסיבי בו נקברו חיים ארבעה בני אדם במהלך חורבן העיר. חורבן זה התרחש במהלך במחצית השנייה של המאה ה-12 לפנה"ס. לאחר מכן עזקה נותרה שוממה במשך מאתיים השנים הבאות.

עזקה בתקופת הברזל ועד לחורבן במסע סנחריב
בתקופת הברזל 2א' (המאה ה-10 לפנה"ס) נבנה באתר יישוב לא גדול. ממצאים מתקופה זו כוללים בית אולי מטיפוס 'בית ארבעה מרחבים', כלי חרס ומנחת יסוד בית (קערה ונר שנקברו מתחת לכניסת הבית). ממצאים אלה מלמדים שהאנשים שישבו באתר היו בעלי זיקה משמעותית לתרבות הכנענית ששלטה באתר בתקופת הברונזה. אין ידוע מתי עזקה סופחה לממלכת יהודה, אך הדבר התרחש עד סוף המאה ה-8 לפנה"ס, אז מוצאים באתר קנקני 'למלך', צלמיות, משקולות נול ומערך קירות חיצוני שאולי קשור לביצורים חדשים או מערכת מצור של אויב. כתובת אשורית מימי סנחריב בה מוזכרת עזקה מעידה שהעיר נכבשה ונחרבה במהלך מסעו לכיבוש יהודה, בשנת 701 לפנה"ס.

עזקה לאחר חורבן סנחריב
היישוב באתר נבנה מחדש בתקופת הברזל 2ג' (המאה ה-7-ראשית המאה ה-6 לפנה"ס) בצורה מצומצמת. בין הממצאים מתקופה זו ניתן למנות מבצר שעמד בראש התל ו-14 ידיות מוטבעות. על פי 'מכתבי לכיש', נראה שבתקופה זו עזקה שימשה חלק ממערך מבצרים יהודאיים שכלל גם את לכיש ומוצב נוסף, קטן יותר. עזקה מוזכרת במכתב מס' 4, שם נאמר: "יַשמַע ה' את אדֹנִי [...] וידע כי אל מַשֻאֹת לָכִש נַחְנוּ שֹמרִים כּכֹל האֹתֹת אשר נתן אדֹנִי. כּי לֹא נִראֶה את עֲזֵקָה." מדובר במכתב ששלח הושעיהו, מפקד המוצב, אל יאוש, מפקד המבצר בלכיש. אין ידוע האם מדובר בהודעה סטנדרטית המודיעה שחיילי המוצב תלויים במשואות של לכיש, או שמדובר בהודעת חירום המודיעה שמשואות עזקה אינן נראות יותר בגלל שהמבצר שם הוחרב על ידי הבבלים. בתקופה הבבלית (המחצית הראשונה של המאה ה-6 לפנה"ס) האתר כנראה הצטמצם יותר, והתרחב לכדי כפר גדול רק בתקופה הפרסית המאוחרת (המאות ה-3-4 לפנה"ס). כפר זה היה כנראה חלק מפחוות יהוד. בין הממצאים מתקופה זו ניתן למנות: מספר מבנים, כבשן, וכלי חרס האופייניים לפחוות יהוד. האתר ננטש בסוף המאה ה-3 לפנה"ס ויושב מחדש במאה ה-2 לפנה"ס ושוב ננטש ברובו לאחר מרד בר־כוכבא.

מקורות:

ע' ליפשיץ ואחרים, 'חמש עונות חפירה בתל עזקה: ציפיות, ממצאים והפתעות', קדמוניות 156 (תשע"ח), עמ' 99-84.

ע' ליפשיץ ואחרים, 'תל עזקה - 2019', חדשות ארכיאולוגיות 133 (2021) [פורסם באתר 'חדשות ארכיאולוגיות'; ללא עימוד].

י' שוורץ, תבואות הארץ (והוא חלק ב' מספר דברי יוסף), ירושלים תר"ס.

.F. J. Bliss and R. A. S. Macalister, Excavations in Palestine During the Years 1898-1900, London 1902

O. Lipschits et al, ‘The Last Days of Canaanite Azekah’, Biblical Archaeology Review, 45 (2019), pp. 32-38; 70.

[youtube_drone url="https://www.youtube.com/watch?v=gi29bT3ctbs"]

גת (המכונה גם "גת פלשתים") היא עיר פלשתית מקראית המזוהה עם תל צפית (לשעבר הכפר הערבי א-צאפי) שליד כפר מנחם בשפלה. גודל התל הוא כ-500-400 דונם.

תולדות האתר

זיהוי תל צפית עם גת הוצע לראשונה באמצע המאה ה-19 על ידי החוקר האירי ג'וזיאס פורטר, אולם לאורך המאה ה-20 הוצעו זיהויים אחרים לגת, כמו תל עירני וראס אבו חמיד. החל משנות ה-60 מספר חוקרים הוכיחו שתל צפית הוא האתר המתאים ביותר בגלל התאמתו למקורות המקראיים וההיסטוריים השונים. ממצאי החפירות באתר חיזקו את הזיהוי.

תולדות המחקר

עד כה, האתר נחפר על ידי שתי משלחות: בשנת 1899 על ידי משלחת מטעם ה-PEF בראשות הארכיאולוג האמריקאי פרדריק בליס והארכיאולוג האירי רוברט מקאליסטר, ובין השנים 2021-1996 (למעט שנת 2003) על ידי משלחת בראשותו של אהרן מאיר מאוניברסיטת בר-אילן. מאיר ממשיך כיום לערוך חפירות נקודתיות ברחבי התל. יש לציין שבמהלך שנות ה-50 וה-60 קיים משה דיין מספר חפירות לא-חוקיות באתר. ממצאים נבחרים מחפירותיו מוצגים במוזיאון שהוקם בביתו.

האתר בתקופות הברונזה הקדומה, הביניימית והתיכונה

באתר התקיימה פעילות מצומצמת מאוד בתקופות הפרהיסטוריות. פעילות משמעותית החלה בתקופת הברונזה הקדומה (2500-3500 לפנה"ס), ובשלהי תקופת הברונזה הקדומה 3 (2500-2900 לפנה"ס) העיר העליונה בתל כבר הייתה עצומה בגודלה ומבוצרת. מלבד מבנים מרשימים התגלו גם ממצאים קטנים כגון חותם גליל משנהב עם דמות של אריה. בתקופת הברונזה הביניימית (2000-2500 לפנה"ס) היישוב הצטמצם מאוד ושב והתרחב בתהליך איטי לאורך תקופת הברונזה התיכונה (1500-2000 לפנה"ס).

האתר בתקופת הברונזה המאוחרת

בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1500 לפנה"ס) האתר הפך להיות אחד המרכזיים באזור, מה שבא לידי ביטוי במספר אזכורים של גת (תחת השם 'גינתו') במכתבי אל-עמרנה. כנראה שעַבּדִאַשִרתַ, אחד מראשי העפירו שמרדו בממשל המצרי בארץ כנען, היה בנו של שֻוַרדַתַ מלך גת באותה תקופה. מספר ממצאים מהתקופה גם מעידים על חשיבות האתר בתקופה, כגון: שתי כתובות מצריות, קרמיקה קפריסאית ואגאית, נשקים מברונזה ובית מושל מצרי.

האתר בתקופת הברזל

בתקופת המעבר בין הברונזה המאוחרת לברזל 1 (שלהי המאה ה-13-אמצע המאה ה-12 לפנה"ס) התרבות החומרית הכנענית בגת הוחלפה על ידי תרבות חומרית פלשתית המלמדת על השתלטות הפלשתים על תל צפית ואתרים נוספים בסביבה שלימים תקרא "ארץ פלשתים". בתקופת הברזל 1 (המאות ה-11-12 לפנה"ס) האתר היה אחד משני האתרים הפלשתיים החשובים בסביבה, לצד תל מקנה (עקרון). בראשית תקופה זו רק העיר העליונה יושבה, אך בהמשך גם העיר התחתונה, ובשיאה העיר השתרעה על שטח של כ-500-400 דונם. בין הממצאים מתקופה זו ניתן למנות: קרמיקה פלשתית מעוטרת, מקדש, מזבח בעל שתי קרניים (העשוי להתקשר אל התרבות האגאית), מצבות ומבנים נוספים. בתקופת הברזל 2א' (950-1000 לפנה"ס) החלו להתפתח בתל צפית תעשיות מתכת, שמן וכלי עצם. לתקופה זו יש לשייך מספר אוסטרקונים שנכתבו בשפה הינדו־אירופאית קדומה עם אותיות שמיות. גם בתקופה זו התגלה מקדש וכן נמצאו חפצי פולחן רבים כגון צלמיות, כלים זואומורפיים ומזבחות קרניים. בשנת 830 לפנה"ס חזאל מלך ארם צר על העיר באמצעות מערכת מצור מסיבית שהתגלתה בחפירות ולבסוף כבש את העיר והחריב אותה.

האתר בתקופות מאוחרות

לאחר החורבן הארמי, האתר שוקם חלקית וייתכן שנשלט על ידי אשדוד. באמצע המאה ה-8 לפנה"ס או בסופה, גת עברה לידי ממלכת יהודה, דבר המתבטא בבתי ארבעה-מרחבים יהודאיים וקרמיקה יהודאית, כולל ידיות קנקני 'למלך'. לא ברור האם האתר היה פעיל בתקופה הבבלית (שלהי המאה ה-7-ראשית המאה ה-6 לפנה"ס). האתר יושב מחדש בתקופה הפרסית (ראשית המאה ה-6-שנת 332 לפנה"ס). מהתקופה ההלניסטית והלאה הפעילות באתר הצטמצמה באופן משמעותי.

מקורות:

A. M. Maeir and others, ‘The Late Bronze Age at Tell es-Safi/Gath and the Site’s Role in Southwestern Canaan’, in: A. M. Maeir and others (eds.), The Late Bronze and Early Iron Ages of Southern Canaan, Berlin and Boston 2019, pp. 1-18.

A. M. Maeir and others, ‘The Tell es-Sâfi/Gath Archaeological Project’, Near Eastern Archaeology 80 (2017), pp. 212-301 and Near Eastern Archeology 81 (2018), pp. 1-93.

A. M. Maeir and others, Tell es-Safi/Gath I: The 1996-2005 Seasons, Munich 2012.

The Tell es-Safi/Gath Archaeological Project Official