תל אָבֵל בית מעכה נמצא באצבע הגליל, בסמוך לעיר מטולה, וצופה על הדרך המובילה צפונה לבקעת הלבנון. שטח האתר הינו כ-100 דונם ועל חלקו הגדול ישנם מבנים השייכים לכפר אבל אל קמח שננטש ב-1948. ההתיישבות במקום החלה בתקופת הברונזה הקדומה 2 (תחילת האלף השלישי לפנה"ס), אז הייתה אבל בית מעכה עיר חסות של ממלכת חצור. בתקופת הברזל מיוחסת לעיר חשיבות גאו-פוליטית בהיותה גורם מחבר בין פניקיה, ארם וממלכת ישראל. באתר נמצאו מצודה צבאית וכלי יבוא פניקיים, וכן ממצא חריג של קנקן ובו 400 עצמות קרסול (אסטרגלים) בעלי חיים, ששימשו על פי רוב למשחק/ניבוי עתידות.
תצפית על תל אבל-בית מעכה ממצפה רותם
אָבֵל במקורות
אָבֵל בית מעכה מוזכרת במקרא 3 פעמים: בסיפור על האישה החכמה אשר הצילה את העיר בתקופת דוד המלך (מאה 10 לפנה"ס) בכך ששכנעה את שבע בן בכרי, שברח אליה אחרי ניסיון למרוד במלך, להסגיר עצמו לידי יואב בן צרויה שצר על העיר (שמואל ב' כ'). אזכורים מקראיים נוספים נמצאים במלכים א' ט"ו כ', בעת הכיבוש הארמי במאה ה-9 לפנה"ס על ידי בן הדד הראשון, ובכיבוש האשורי במאה ה-8 לפנה"ס על ידי תגלת פלאסר השלישי (מלכים ב' ט"ו כ"ט). המקרא אף מתייחס לממלכה הנקראת "מעכה" כמה פעמים אך טרם נמצא קישור ברור לעיר. קיימת מחלוקת במחקר בשאלה האם הייתה מעכה עיר ארמית (יחד עם העיר "גשור"), או שלחליפין ישות תרבותית כנענית אשר הפכה עם הזמן לספיח של הממלכה הארמית בתקופת הברזל 2. פרופ' פינקלשטיין טוען כי השם אָבֵל בית מעכה מתייחס לעיר ארמית, דר' נדב נאמן טוען כי העיר הייתה בירת ממלכת בית מעכה הכנענית. התייחסות חוץ מקראית לעיר "אָבֵל" (ככל הנראה "בית מעכה" התווסף מאוחר יותר) מופיעה בכתבים מהמאה ה-18 לפנה"ס וברשימת הערים של תחתומס השלישי מהמאה ה-15 לפנה"ס.
תולדות החפירות
האתר נסקר על ידי ויליאם דיוור ורשות העתיקות ב-1973 אך נחפר באופן מסודר החל מ-2013 על ידי משלחת של האוניברסיטה העברית בראשות נעמה יהלום מאק ונאוה פניץ-כהן, בשיתוף אוניברסיטת אסוזה פסיפיק בראשות רוברט מולינס. המשלחת קיימה 10 עונות חפירה.
תקופת הברונזה
ממצאי ההתיישבות הקדומים הינם ממצאי ההתיישבות הקדומים הינם מתקופת הברונזה הקדומה בעיקר ממצאים קרמיים וייתכן ואפשרות של ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה 2 ב' נמצאו ביצורים מרשימים ומבנים רבים אשר העלו אצל החופרים השערה שאָבֵל בית מעכה, הנמצאת בשכנות לערים דן וחצור, הייתה עיר חסות של ממלכת חצור הגדולה. אשר העלו אצל החופרים השערה שאָבֵל בית מעכה, הנמצאת בשכנות לעיר דן, הייתה עיר חסות של ממלכת חצור הגדולה. על פי החופרות, נפילתה של חצור במאה ה-13 לפנה"ס הייתה הגורם להגעת אוכלוסיות חדשות והזדמנויות כלכליות אל אָבֵל בית מעכה והביאה להתרחבות ולשגשוג העיר.
בניגוד לשכנותיה, חצור ודן (ליש) המעבר לתקופת הברונזה המאוחרת ואף לתקופת הברזל היה שָלֵו ללא שכבת חורבן. מתקופת הברונזה המאוחרת, היחסית דלה באתר, נמצא מטמון כסף.
תקופת הברזל
על פי המחקר, בתקופת הברזל מילאה אָבֵל בית מעכה תפקיד גאו-פוליטי חשוב מבחינה אזורית, מכיוון ששכנה על קו החיבור שבין פיניקיה, ארם וממלכת ישראל. עדות לכך ניתן למצוא בהשפעות הפניקיות על כלים וצלמיות שנמצאו באתר מתקופה זו
תקופת הברזל ניכרת באופן משמעותי באתר וכוללת מצודה צבאית, מבנה פולחני ומתחם תעשייתי בו נמצאו כלי יבוא פיניקים. עוד נמצא ממצא חריג בקנקן שהכיל מעל 400 עצמות קרסול (אסטרגלי) המשמשות בדרך כלל כקוביות משחק או לחיזוי עתידות. בבדיקות נמצא כי העצמות הינן של עיזים, צבאים וכבשים ובחלקן נקדחו חורים. מתקופה זו אף נמצא ראש ייחודי בדמות גבר מזוקן העשוי קרמיקה המכוסה בזיגוג (פאיאנס) ככל הנראה מצרי.
תקופות קלאסיות ומאוחרות
בחפירות נמצא מבנה אבן מרשים מהתקופה הפרסית וממצאים קטנים בעיקר מהתקופות ההלניסטיות-רומיות. מהתקופה הממלוכית באתר נמצאו בעיקר קברים. כמו כן נמצאו עדויות ליישוב בתקופות מאוחרות – צלבנית ועות'מנית. על פני חלק גדול מהתל שכן עד 1948 הכפר אָבֵל אל קמח אשר הוקם בתקופה הממלוכית.
מקורות
Naama Yahalom-Mack, Nava Panitz-Cohen, and Robert Mullins. 2018. From a Fortified Canaanite City-State to “a City and a Mother” in Israel: Five Seasons of Excavation at Tel Abel Beth Maacah. Near Eastern Archaeology, Vol. 81, No. 2, pp. 145-156.
Nava Panitz-Cohen and Naama Yahalom-Mack. 2022. Tel Avel Bet Ma‘akha (Abel Beth Maacah) – 2018–2021. Hadashot Arkheologiyot. Vol 134.
Nava Panitz-Cohen, Robert A. Mullins. 2016. “Aram-Maacah? Aramaeans and Israelites on the Border: Excavations at Tell Abil el-Qame (Abel-beth-maacah) in Northern Israel”. In Search for Aram and Israel Politics, Culture, and Identity. Omer Sergi, Manfred Oeming, and Izaak J. de Hulster (ED). Mohr Siebeck, Tübingen, Germany. 139-169.