בשלהי ימי הבית הראשון, לאחר הנסיגה האשורית מארץ ישראל, ביססה יהודה את אחיזתה המחודשת בשפלה וזו הפכה לחלק בלתי נפרד משטחי הממלכה, ולמרכיב חשוב בכלכלתה. לאור מציאות זו תוארה ההיסטוריה של השפלה למן ימי כיבוש הארץ, כחבל ארץ שהוא חלק משטחיה של ממלכת יהודה ואוכלוסייתה היא חלק משבט יהודה. אבל האם זה היה המצב גם בתקופות הקדומות? האם מי שגרו בשפלה בשלהי האלף השני לפנה"ס ולכל אורך ימי הבית הראשון היו חלק בלתי נפרד משבט יהודה? האם תמיד ירושלים ובית המקדש היו גם המרכז של יושבי השפלה? בפרק זה נראה עד כמה התייחסות זו אל השפלה אינה היסטורית, והיא חלק מ"הסיפור שלא סופר", שכן, מבחינה היסטורית וארכאולוגית השפלה אף פעם לא היתה חלק מאזור ההר, ותמיד שימרה מידה של עצמאות בין שבטי ההר לבין ערי החוף והשפלה הנמוכה. לאורך כל האלף השני וגם באלף הראשון לפנה"ס, עד למסע סנחריב חיו בשפלה שבטים מקומיים, כשכל אחד מהם חי במרחב הגיאוגרפי שהיה שייך לו. ההיסטוריה של השבטים הללו היתה מורכבת וגם היחסים והקשרים שלהם עם שבטי ההר היו מורכבים ושונים. מבחינה היסטורית, הקשרים של בית שמש ולכיש עם יהודה וירושלים קדמו להשתלטות של מלכי יהודה על מרכז השפלה, עם עזקה ועמק האלה במרכזם, שהתרחש רק בשלב מאוחר יותר, לאחר חורבן גת בידי חזאל מלך ארם דמשק.