בפרק זה אטען ש'שבט עמק האלה' חי והתקיים על אדמתו במשך 1100 שנה, החל מתחילת תקופת הברונזה התיכונה I, בסביבות 1800 לפנה"ס, ועד לחורבן סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפנה"ס. במשך רוב התקופה הארוכה הזו היה השבט הזה פעיל במרחב הגיאו-פוליטי של ערי השפלה המקומיות, בין גת, עקרון, בית שמש ולכיש, לא היה קשור למערכת הגיאופוליטית שהתפתחה באזור ההר. העיר שהוקמה בתל עזקה הייתה מרכזו של השבט, ולאורך תקופות ארוכות באלף השני לפנה"ס היה זה מרכז עירוני חזק, עשיר ומבוצר. מלכי יהודה ביססו את שלטונם על שבט עמק האלה ועל המרכז העירוני של האזור, בתהליך הדרגתי שהחל לאחר חורבן גת על ידי חזאל מלך ארם דמשק בשליש האחרון של המאה ה-9 לפנה"ס והסתיים ככל הנראה לא לפני אמצע המאה ה-8 לפני הספירה. מסע סנחריב הביא את הסוף על שבט עמק האלה ועל העיר עזקה. חלק גדול מהאוכלוסייה ששרדה את המסע הוגלה לאשור, ויש להניח שאחרים נמלטו, חלקם מצא מקלט באזור ירושלים. רק לאחר הנסיגה האשורית מהמרחב בשנות השלושים של המאה השביעית לפנה"ס, במהלך ימי יאשיהו, היתה יכולה יהודה לשוב ולשלוט בשפלה בכלל ובעמק האלה בפרט. המקום הפך למרכז חשוב בתעשיית שמן הזית של הממלכה, ועזקה שבה ונבנתה כמרכז מנהלי וכמצודה צבאית בגבולה של יהודה, כאשר לראשונה יושבת בה אוכלוסייה שמקורה בממלכת יהודה, ביניהם, אולי, נכדיהם של מי שנמלטו מעזקה לירושלים בימי מסע סנחריב