תקופת הברונזה המאוחרת (1550-1185 לפנה"ס) היא התקופה שלאחר תקופת הברונזה התיכונה ולפני תקופת הברזל 1. בתקופה זו נכנסה הארץ תחת שלטונה של הממלכה המצרית החדשה. לראשונה בהיסטוריה היתה הארץ תחת כיבוש אימפריאלי. תקופה זו היא חלק מהקשר פוליטי רחב ומשמעותי בהיסטוריה האנושית. יחד עם מצרים, ברחבי המזרח הקדום החלו לצמוח אימפריות כגון חתי, מיתני ואשור, אשר השתלטו על שטחים ואוכלוסיות נרחבות, נאבקו זו בזו עליהם, ופיתחו מערכת דיפלומטית מורכבת. כחלק מכך, מערכות המסחר השתכללו. בין שליטי האימפריות, ובינם לבין הערים שבשליטתם נרקמה מערכת חלופת מכתבים, ששרדו בארכיונים מלכותיים, ורבים מהם מתייחסים לערים בדרום הלבנט. בתקופה הזו מופיע השימוש הראשון בכתב בכנען.

בעוד במזרח הקדום נראתה פריחה חסרת תקדים, המחקר הארכאולוגי מצביע שבתקופה זו הערים בארץ, השטח הכפרי עליו שלטו, וגודל האוכלוסייה יושבת הקבע קטנו משמעותית. במקורות כתובים ממצרים עולה כי חיו בארץ אוכלוסיות נוודיות שככל הנראה ערערו את המערכת העירונית. על אף צמצום האוכלוסייה, ניכרת התעצמות העושר והמגוון החומרי. היתה תנועה רבה של סחורות, חומרי גלם, וחפצי יוקרה ברחבי המזרח הקדום, ובכנען התקופה מתאפיינת בצריכה ראוותנית.

התקופה מחולקת לתת-תקופות:

הברונזה המאוחרת 1א' (1550-1450 לפנה"ס) – מתחילה עם עליית השושלת ה-18 במצרים לאחר הבסת שושלת החיקסוס. השושלת ה-18 פלשה לכנען וכבשה את העיר שרוחן (ככל הנראה תל אל-עג'ול). בארץ התגלו שכבות חורבן בערים רבות מפרק זמן של כמה עשרות שנים, וחלק מהחוקרים משייכים אותן לתהליך כיבוש הארץ על ידי המצרים (אולם חלק טוענים שהסיבה היא משברים פנימיים או סביבתיים). התקופה מתאפיינת בירידה בכמות היישובים בכנען.

הברונזה המאוחרת 1ב' (1450-1400 לפנה"ס) – במהלכה החלה מצרים לבסס את שלטונה בלבנט בסדרת מסעות מלחמה, לאחריהם הקימה מרכזי שלטון בכנען, למשל בעזה, יפו, ובית שאן. שלטונה התבסס על בריתות עם שליטי הערים המקומיים.

הברונזה המאוחרת 2א' (1400-1300 לפנה"ס) – לתקופה זו מתוארכים ארכיוני אל-עמארנה שבהם התכתבויות רבות בין שליטי מצרים לערים רבות בכנען (ביניהן מגידו, לכיש, וירושלים). הן מספרות על המצב הפוליטי בארץ: מאבקים טריטוריאליים בין ערים, מאבקים נגד אוכלוסיות נוודיות, ופקודות השלטון המצרי לערים, המעידות על אי-השקט ששרר בתקופה.

הברונזה המאוחרת 2ב' (1300-1185 לפנה"ס) – בה עלתה השושלת ה-19 במצרים, שהגבירה את הנוכחות המצרית בכנען: מרכזי שלטון נוספים נבנו, כגון תל חסי, גזר ואפק. הוקמו מבנים נושאי כתובות מלכותיות, והתרבות החומרית מעידה על נוכחות גוברת של מצרים במרחב, ויש המקשרים לכך גם את העלייה הניכרת בכמות הישובים בכנען בתקופה.

במחצית השנייה של המאה ה-13 ובמאה ה-12 לפנה"ס תהליכים עלומים הובילו להתפרקות המערך האימפריאלי במזרח הקדום: אימפריות קרסו, ועימן מערכת הקשרים הדיפלומטיים והמסחר הבינלאומי. המרחב סבל ממשברים, רעב, ותנועה של אוכלוסיות. גם בכנען ערים רבות חרבו, חלקן השתקמו וחלקן ננטשו.

הברונזה המאוחרת 3 (1185-1140) – המחצית הראשונה של המאה ה-12 מכונה הן תקופת הברונזה המאוחרת 3 – בשל הנוכחות המצרית והעיור הכנעני בתקופה, והן ברזל 1א' – בשל זיהוים של מאפייני תרבות חומרית חדשים המציעים את גיבושן\כניסתן של אוכלוסיות\תרבויות חדשות לכנען – "גויי הים", ו"פרוטו-ישראלים". על כן יש המחשיבים אותה "תקופת חפיפה ברונזה מאוחרת-ברזל 1". מהמחצית השנייה של המאה ה-12 כמות הממצא החומרי המצרי שנמצא בארץ מתמעטת, השליטה המצרית בדרום הלבנט מסתיימת, ועימה תקופת הברונזה.

מקורות

שי, א. (נדלה ב-23 בספטמבר 2023). תקופת הברונזה 3,700-1,150. מכון ישראלי לארכאולוגיה. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA/%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%94/

בונימוביץ, ש. (2019). תקופת הברונזה המאוחרת. מתוך פאוסט, א., & כץ, ח. (עורכים). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר (כרך ב') (ע"מ 12-107). למדא – האוניברסיטה הפתוחה.