המקדש בירושלים הפך בהדרגה, במהלך מאות שנות קיומה של יהודה, למוקד של חיי העם. עם זאת, ספק אם היו להיסטוריוגרפים הירושלמים מקורות מידע כתובים ומהימנים על עברו של המקדש ועל תולדותיו. היה להם קל לתאר את בנייתו, שהרי המקדש שבנה שלמה הוסיף להתקיים מאות שנים בלי שהוא נחרב. מידותיו הצנועות למדי לא השתנו. תוכניתו, גודלו וכיוון בנייתו נותרו כשם שהיו בעת שנבנו. מקומו של המקדש בראשה של הגבעה שמעל העיר היה מוכר וידוע, כלי המקדש נותרו כשהיו, וככל הנראה גם אם נוספו כלים והשתנו, ההיסטוריוגרפיה המקראית ייחסה את כל כלי הקודש לשלמה, וכך היה גם כשהוא חרב וחלק הכלים נלקחו על ידי הבבלים לבבל. מה ידעו ההיסטוריוגרפים על שינויים ועל התפתחויות שהיו במקדש? האם היתה כרוניקה שתיעדה ותיארה את השינויים הללו? יש להניח שהמקדש הקטן והצנוע, שעמד במרכזה של ירושלים, היה כה מוכר וקרוב למי שגרו בעיר ולמי שביקרו בה ועלו לרגל למקדש, עד שההיכרות האינטימית הזו לא הצריכה כרוניקות מורכבות שאפיינו את המקדשים הגדולים בבירות האימפריאליות. הזיכרון על שינויים והתפתחויות שחלו במקדש היה נעוץ בחפצי המקדש עצמם, במבנים שהיו במקדש ובסביבותיו, ובמקומות שונים בתוך המקדש, שבהם נקשר הזיכרון על מה שהיה ועל מה שהשתנה. שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן בתיאור השיטה שהותקנה בימי יהואש מלך יהודה כדי לעשות שיפוצים במקדש, ובהחלפתו של מזבח שלמה בימי המלך אחז. המידע על כך נשמר כזיכרון שנקשר לחפצים עצמם שנמצאו במקדש: הארון לאיסוף הכסף והמזבח שעמד בלב המקדש. פרטי המידע הללו הועלו על הכתב ושולבו בידי המחברים בתוך התיאורים הרחבים על תולדות יהודה, ובכך הם הפכו לחלק מההיסטוריה המקראית.