לקראת סוף המאה השמינית לפנה"ס הייתה יהודה בשיא התפתחותה כממלכה בשלה ומפותחת. היא התבססה על מדרג יישובי צפוף למדי, שהיה פרוס בכל חלקי הממלכה, ובו חוות וכפרים, יישובים משניים ויישובים מרכזיים. השפלה הייתה חבל הארץ המאוכלס והפורה ביותר בממלכה, ולכיש שימשה בירה משנית. בראש הפירמידה ניצבה ללא עוררין ירושלים, המרכז השלטוני הגדול והחשוב בממלכה, מקום מושב המלך וביתו, כוהני המקדש המרכזי וחלק גדול משכבת העילית. היה זה סופו של תהליך התפתחות ארוך שהתרחש במאות הט' והח' לפנה"ס. יהודה נהנתה משנים ארוכות של שקט, ששיאן במחצית השנייה של מלכות אחז (734 – 715 לפנה"ס) ובעשור הראשון למלכות חזקיהו (715 – 686 לפנה"ס). אלא שהמרד של חזקיהו בסנחריב והמסע האשורי נגד ממלכות המרחב ויהודה בתוכן, חולל את המשבר הדמוגרפי והיישובי הגדול ביותר בתולדות הממלכה. נוסף על לכיש חרבו כל ערי השפלה, וחבל הארץ החשוב והעשיר בממלכה, שחווה פריחה והתפתחות במאות הט' והח' לפנה"ס, היה מיושב בצפיפות והפך למרכז הכלכלי והמנהלי של ממלכת יהודה, חרב, נעזב לשנים רבות ולא התאושש עוד. המקורות האשוריים על מסע סנחריב מדגישים את גורלה של השפלה, ולעומתם מתרכז התיאור המקראי בירושלים, וזאת למרות שהמחברים ידעו על גורל השפלה ועל היותה יעד מרכזי של הצבא האשורי. זוהי עדות נוספת לסיפור שלא סופר על האזורים בממלכת יהודה שהיו רחוקים מהעין ומהלב של יושבי ירושלים, ועד כמה ההיסטוריוגרפיה המקראית ממוקדת בירושלים, במקדש ובשושלת בית דוד. גם כאשר היה מידע על גורלם של שטחי הממלכה האחרים, על מרכזיותה של השפלה במסע סנחריב ועל החורבן הכבד שעבר עליה בעת מסע סנחריב, הדגש בתיאורים ההיסטוריים הוא על גורלה של ירושלים והסיפור מתמקד ברעיונות המשנה תורתיים שרווחו בירושלים בעת כתיבתו, ולמען קהל היעד המאוד מוגדר שעמד אל מול עיניהם של המחברים.