בראשית המאה התשיעית לפנה"ס עלתה ממלכת ישראל לראשונה על במת ההיסטוריה. גם ללא התיאור המקראי על ימיהם של המלכים מבית עמרי, היינו יכולים לשחזר את תולדותיה של השושלת הזו ואת גדולתה ועוצמתה, שכן הממצאים הארכאולוגיים והכתובות שנמצאו מאותו פרק זמן מעידים על שינוי חד שחל בתרבות העירונית, במנהל, בכלכלה ובחברה, ומכל אלה אפשר לשחזר את קיומה של ממלכה בוגרת, גדולה, חזקה ובעלת מעמד מרכזי בין ממלכות המרחב כולו. מהתיאורים המקראיים אפשר ללמוד עד כמה מועט היה המידע של ההיסטוריוגרף על ימי השושלת העומרידית, ועד כמה הוא ניסה לשלב את כל המקורות שהיו לו במקום שלדעתו היה המקום הנכון שלהם, ולספר את מה שידע על פרק הזמן הקדום הזה בתולדותיה של ממלכת ישראל. במקומות שהיו לו עוגנים היסטוריים בצורה של מידע על האירועים שהתרחשו בימיהם של מלכי יהודה, שמלכו במקביל למלכים הישראליים, הוא היה יכול לשבץ את המידע שהיה לו, בעיקר מרשימת המלכים בישראל, ולהוסיף סביבו פרטים נוספים שהגיעו אליו, בעיקר ממקורות נבואיים. אולם כשלא היו לו את העוגנים ההיסטוריים הללו מהמידע על תולדותיה של ממלכת יהודה נראה שההיסטוריוגרף נמצא בערפל היסטורי מוחלט על תולדותיה של ממלכת הצפון, ואף שיבץ פרטי מידע שהיו לו במקומות שהניתוח ההיסטורי המודרני, שמבוסס גם על מקורות אשוריים ועל מידע ארכאולוגי, מעיד על כך שהם שגויים.