יואש מלך ישראל הוחתם בעיני הסופרים היהודאיים, מפני שהיה היחיד מבין מלכי ישראל שתפס את מלך יהודה בשדה הקרב, שכבש עיר בישראל ושהרס חלקים בחומת ירושלים. למרות המידע שהיה להיסטוריוגרף על ההצלחות שהיו ליואש, כמי שהיה קרוב לנביא אלישע, כמי שבימיו השתחררה ישראל מעול ארם, ובעיקר – כמי שניצח ניצחון מוחלט במלחמה נגד יהודה, הוא סירב לתת לו את הקרדיט ולשבץ את הסיפורים הללו בתוך פסוקי המסגרת על ימי שלטונו. את הרעיון לכך הוא קיבל מההחלטה לשבץ את מערך סיפורי אלישע בימי אחזיה בן אחאב, בהתאם למקור הנבואי הקדום שהוא שיבץ בתוך התיאור ההיסטוריוגרפי, ושקשר את אליהו ואלישע זה לזה כשני נביאים שפעלו ברצף זה לאחר זה. בצורה דומה גם שיבץ ההיסטוריוגרף את סיפור מותו של אלישע לאחר נוסחת הסיום של יואש, למרות שהוא היה חלק מרכזי בסיפור, והוא גם שיבץ את פרשת הניצחון של יואש בתוך סיפור תולדותיו של אמציה המלך היהודאי המובס ולא בתוך סיפור תולדותיו של המלך הישראלי המנצח. כעדות לניצחון הקטן של אמציה הוסיף ההיסטוריוגרף עוד דקירה קטנה בכיוונו של יואש ותיאר איך אמציה הוסיף לחיות עוד 15 שנה אחרי יואש, עובדה נכונה לפי הנתונים בנוסחות הפתיחה, אך דקירה מכוונת היטב מבחינה ספרותית ורעיונית. סיפור זה הוא עדות יפה למקרה שבו השאלה היא לא מה שסופר או מה שלא סופר, אלא מדוע מה שכן סופר, לא שובץ במקום שהיה כל כך טבעי ונכון לשבץ אותו. איך ההיסטוריוגרף יכול היה להביע את דעתו על דמות היסטורית חשובה ומרכזית, שהוא ידע היטב על הישגיה והצלחותיה, אולם החליט לנסות ולהעלים את ההצלחות הללו מהסיפור המרכזי אודות המלך הזה, ולהעביר מסר ברור, תוך הבהרת עמדתו ודעתו על המלך יואש, דרך ניתוק הסיפורים מימיו ושיבוצם מחוץ לפסוקי המסגרת על אודות ימיו, תוך שהוא משאיר באופן מופגן את התיאור על שנות מלכותו של יואש כתיאור קצר, ריק, סתמי וכמעט נטול פרטים.