ההיטוריוגרפיה המקראית החלה להכתב בימי יאשיהו, עשורים אחדים לפני חורבן הבית הראשון. היא התבססה על שפע מקורות בכתב ובעל-פה, ונכתבה על מנת להסביר לקהל הקוראים בירושלים של אותו פרק זמן איך הם צריכים להבין את העבר וללמוד ממנו על המציאות של ימיהם, ועל הדרך שבה הם צריכים לנהוג בעתיד. חורבן ירושלים והמקדש, הגלות של עלית העם לבבל והיעלמותו של בית דוד חייבו שינוי חד בהבנת ההיסטוריה ובהבנת המציאות שבה התקיימה אותה עלית, והתאמה של התיאור ההיסטורי לאותה מציאות. לאור המשך ההשתנות של המגמות הרעיוניות בימי גלות בבל ושיבת ציון, המקומות השונים שבהם הספרות ההיסטוריוגרפית המשיכה להיכתב והאדונים החדשים שהיא נועדה לשרת, כך השתנה גם התיאור ההיסטורי, במגבלות שהוא היה יכול להשתנות. מכל זאת אפשר להבין עד כמה אירועי העבר עצמם אינם חשובים כמו הזיכרון ההיסטורי, והדרך שבה העבר מעוצב בכל דור, במבט לאחור. מצד אחד – לא היה ניתן לשנות את מה שהיה ידוע לכלל הציבור באותם פרקי זמן שבהם נכתבו התיאורים המקראיים. עוגני הברזל ההיסטוריים, שהיו מקובלים על קהל הקוראים, ובלי קשר בכלל לשאלה אם האירועים הללו אכן התרחשו או לא, נותרו יציבים לאורך מאות השנים שבהן התפתח הטקסט המקראי. מה שהשתנה הוא מצד אחד הפרשנות לאירועים הללו, הסיבות והגורמים שהביאו להם, וכמובן שגם התוצאות שלהם והקישור שלהם לאירועים אחרים, שהיו גם יכולים להתפרש כעונש, כפרס וכגמול.