הזיכרון היחיד שיש על האירוע המכונן בתולדותיה ממלכת יהודה, בעת שהמלך דוד כבש את ירושלים, קבע בה את בירתו וייסד את השושלת ואת הממלכה, היה על מעורבותם של פסחים ועוורים, ועל כך שכל מי שהיכה אותם היה צריך להיטהר. בפרק זה אטען שמקור הזיכרון של הסיפור היתה מנהרה שהיו בה מים, שנשמע בה קול פכפוך, זרימה או טפטוף של מים, ושבה, לפי הזיכרון, היטהרו לוחמיו של דוד לאחר המלחמה. היה זה "הצינור" המסתורי שנמצא במרכזו של הסיפור. זה היה הזרע של הזיכרון שנשמר בירושלים לאורך מאות שנים, כאשר מי שגרו בירושלים או ביקרו בה, ובלי קשר לשאלה אם המנהרה הוסיפה לשמש לצורך זה גם בהמשך, שימר את הזיכרון הזה. הסיפור עלה על הכתב בתקופה מאוחרת יותר, כגרעין של סיפור הכיבוש של ירושלים, אבל גם כחלק מסיפור היסטורי רחב ומקיף על ימי דוד הקדומים. פרט לכך, יש מעט מאוד מידע נוסף על ירושלים בימי דוד, וגם הוא נראה כמידע שנובע ממבנים, ממקומות ומחפצים שהיו בירושלים, והיו מוכרים לכל מי שגר בעיר או ביקר בה.