התקופה הביזנטית מתחילה במאה ה-4 לספירה ומסתיימת במאה ה-7 לספירה. המעבר מהתקופה הרומית לתקופה הביזנטית נקבע עם שני אירועים מרכזיים. ראשית, תקופת שלטונו של הקיסר קוסטנטינוס (306–337 לספירה) אשר קיבל עליו ועל האימפריה הרומית את הנצרות. שנית, חלוקת האימפריה לשתיים ב-395 לספירה: האימפריה המערבית, והמזרחית – אשר קיבלה את הכינוי "האימפריה הביזנטית". השם "ביזנטי" לקוח משמה של העיר היוונית "ביזנטיון". בחורבותיה של עיר זו הוקמה העיר קונסטנטינופול, בירת האימפריה (הקרויה על שם הקיסר קונסטנטינוס). האימפריה התקיימה לאורך כאלף שנים ובשיאה שלטה על דרום אירופה, המזרח התיכון ומצרים. בארץ ישראל אולם, הסתיימה התקופה הביזנטית עם הכיבוש הערבי של ירושלים בשנת 634 לספירה.
האימפריה הביזנטית ביקשה לשלוט באתרים הקדושים מהברית הישנה והחדשה, ולדכא את האוכלוסיות היהודיות והשומרוניות שהתנגדו לשלטונה. בתקופה זו הייתה רוב אוכלוסיית הארץ נוצרית והיא מנתה בשיאה כ-2.5 מיליון איש (לעומת כ-200 אלף יהודים). אחד ממאפייניה הבולטים של התקופה היה בניית כנסיות ומנזרים במקומות קדושים, כמו ירושלים, בית לחם, נצרת, כפר נחום והר תבור. אתרים אלו משכו עולי רגל מכל העולם הנוצרי שהגיעו לסגוד ולהעריץ את שרידי הקדושים. כמו כן הקיסרים הביזנטיים שיפצו והרחיבו את הר הבית ובנו את כנסיית הקבר. התקופה התאפיינה בשינויים פוליטיים, דתיים ותרבותיים, כמו גם בסכסוכים, מרידות ופלישות. בתקופה זו התפתחה הדת, הספרות והתיאולוגיה הנוצרית, הספרות והתיאולוגיה, במקביל להופעתן של כתות ודוקטרינות דתיות שונות.
היהודים, השומרונים והפגאנים
בעוד נהנו הקהילות היהודיות והשומרוניות ממידה של אוטונומיה ושגשוג תחת השלטון הרומי הקודם, הן דוכאו ודעכו בתקופה הביזנטית. הקיסרים הביזנטיים הגבילו את זכויותיהם וחירויותיהם של היהודים והשומרונים. על הקהילות הללו נאסר למלא תפקידים ציבוריים, לשרת בצבא, להחזיק בקרקע, לקיים ברית מילה, לקיים את חגיהם ולהיכנס לירושלים. היהודים והשומרונים מרדו מספר פעמים נגד הדיכוי הביזנטי. המרידות העיקריות היו בשנים 484 לספירה, 529 לספירה ו-614 לספירה, אך הן נמחצו באכזריות על ידי הכוחות האימפריאליים. "מרד גאלוס" משנת 351 לספירה, לדוגמה, היה ניסיון מרידה יהודית הסתיים בהרס בית שערים ובהטלת משטר צבאי במקום.
יחד עם זאת, ממצאי חפירות מהתקופה מצביעים גם על גיוון דתי וסינקרטיות. בעוד שהנצרות היתה הדת השלטת, גילויים ארכאולוגיים מדגישים גם מידה של דו-קיום של מסורות דתיות רבות, כולל יהודים, שומרונים ופגאניים. בתי כנסת מהתקופה הביזנטית, כמו אלה שנמצאו בבית אלפא ובכפר נחום, כוללים רצפות פסיפס משוכללות המעוטרות בסצנות תנ"כיות ובסמלים יהודיים. בתקופה זו ניכרת עלייה בתפוצת המיסטיקה היהודית והספרות הרבנית, כמו גם חיבור התלמוד הירושלמי והמדרש.
הקהילה השומרונית, שבמרכזה הר גריזים, המשיכה לשגשג בתקופה הביזנטית. חפירות בבתי כנסת ובתי מגורים שומרוניים מספקות תובנות חשובות לגבי שיטות הדת והזהות התרבותית השומרונית. עדויות ארכאולוגיות מצביעות גם על התמשכותם של פולחנים וטקסים פגאניים באזורים הכפריים של ארץ ישראל. נחפרו מקדשים שהוקדשו לאלים כמו דיוניסוס ופאן, דבר המעיד על הישרדותן של מסורות דתיות קדם-נוצריות לצד התפשטות הנצרות.
ארכיאולוגיה, כלכלה ומסחר
אתרים ארכיאולוגיים ביזנטיים רבים נחפרו בכל שטחה של ארץ ישראל. רבים מתילי הארץ מכילים שכבת התיישבות ביזנטית, כנסיה או מנזר. חפירות ארכאולוגיות לאורך השנים חשפו, בין השאר, מפעל יין ענק ביבנה שייצר כ-2 מיליון ליטר בשנה. עוד נחפרו כנסיות רבות בנגב, בשפלת יהודה, בצפון ולאורך החופים. בחפירות נמצא מגוון עצום של כלי חרס, מטבעות, מנורות, כלי זכוכית, מתכת ועצמות. אלו חושפים את חיי היומיום, המסחר והכלכלה הנרחבים של תקופה זו. כמה מהאתרים הבולטים מבחינה זו הם קיסריה, סקתופוליס (בית שאן) וספריס (ציפורי).
בתקופה הביזנטית נמשכו והתרחבו רשתות המסחר בארץ ישראל. חפירות בערי נמל כמו עכו ואשקלון חשפו עדויות לנתיבי מסחר ימיים שחיברו את הים תיכוני, חצי האי ערב ואפריקה. כלי חרס אופייניים, כלי זכוכית ומטבעות שנמצאו באתרים אלה מעידים על השתלבותו של האזור בתחום הכלכלי הרחב של השליטה הביזנטית. יתרה מכך, שגשוג חקלאי הניזון מחידושים כמו חקלאות מדורגת ומערכות השקיה, הקלה על צמיחתם של מרכזים עירוניים והתנחלויות כפריות. כלכלת הארץ התבססה בעיקר על ייצור שמן זית, יין ודגנים.
איומים מבחוץ
בתקופה הביזנטית התמודד האזור התמודד עם איומים ופלישות חוזרות ונשנות מצד אויבים חיצוניים, כמו הפרסים הסאסנים, השבטים הערבים והטורקים. בשנת 614 הצליחו הפרסים לכבוש את האזור. הדבר הוביל להרס של כנסיות ומנזרים רבים, טבח של אלפי נוצרים ושיקום זמני של השלטון היהודי בירושלים. האימפריה הביזנטית הצליחה להשתקם ולכבוש מחדש את האזור בשנת 629 לספירה, אך שלטונה המקומי נמשך רק עוד כמה שנים. עם עליית האסלאם נכבשה ארץ ישראל בשנת 634 לספירה. האימפריה הביזנטית התקיימה במקומות אחרים עד לכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 לספירה.
לסיכום, התקופה הביזנטית היא אחת מהתקופות החשובות והמשמעותיות של ארץ ישראל. בתקופה זו התחולל מהפך דתי ותרבותי והארץ הגיע לשיא דמוגרפי חסר תקדים שלא חזר על עצמו עד להקמת מדינת ישראל. התקופה הביזנטית מייצגת את הפיכה של ארץ ישראל לארץ מקודשת ואת ראשית הצליינות הנוצרית. גם עבור היהדות מדובר בתקופה חשובה בה פעלו האמוראים. מבחינה היסטוריוגראפית, סוף התקופה הביזנטית היא סוף העת העתיקה ותחילתם של ימי הביניים.