תל ועליו שרידי מצודה מתקופת הברזל בעמק עין אל-קודיראת בצפון מזרח סיני, ליד גבול ישראל. התל מזוהה עם קדש ברנע המקראית. המצודה שנתגלתה כבר בראשית המאה הנוכחית ותוכניתה שימשה מאז כדוגמה קלאסית למצודה ישראלית. תל אל-קודירת הוא אחד מעשרות יישובי הקבע שהיו בתקופת הברזל 2 בהרי הנגב.

הארכיאולוגים הראשונים שהבחינו בתל היו ט. לורנס "איש ערב" וס.ל. וולי בשנת 1914. הם הציעו שתל אל-קודיראת היא קדש-ברנע המקראית.

עבודה נוספת בקנה מידה מצומצם בוצעה בתל על ידי משה דותן ב-1956 (כנראה ישר אחרי מבצע קדש) והאזור נסקר על ידי בנו רותנברג בסוף שנות ה-60.

נלסון גלוק (פורסם ב-1959) ויוחנן אהרוני (1967) גילו שבאזור קיימים גם מספר רב של מצדים נוספים מתקופת הברזל, והציעו כי מצדים אלו נבנו על ידי מלכי ישראל כדי להגביר את השפעתם על אזור זה לקראת הקצה הדרומי של שטח שלטונותיהם. דותן הגיע למסקנה שהמצודה עצמה הייתה קיימת במאות השמינית עד השישית, עם עדויות להתיישבות אנושית במקום לפני ואחרי קיומה.

לאחר מלחמת ששת הימים, רודולף כהן ניהל עבודה בקנה מידה גדול בהרבה בשנים 1976–1982. כהן הגיע למסקנה שהאתר מכיל למעשה שרידים של שלושה מצודות. הראשונה נבנתה במאה העשירית, בצורת אליפסה. השניה והשלישית היו מלבניות. השניה נבנתה במאה ה-8 לפנה"ס ונהרסה במאה ה-7 לפנה"ס. לטענתו השלישית נבנתה במחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס ונהרסה ב-586 לפנה"ס. למרות הרס המצודה האחרונה, המשיכו ליישב את האתר במשך כמאתיים שנה.

מרדכי היימן (1994) טען כי יישובים אלו הוקמו על ידי המלוכה הישראלית המאוחדת בין השנים 1000 ל-925 לערך לפני הספירה. היימן קבע כי אתרים אלו ננטשו לאחר שממלכת ישראל התפצלה ומצרים פלשה אליה בסביבות שנת 925 לפני הספירה. מבין אתרים אלו, טוען היימן כי רק תל אל-קודיראת ושניים נוספים יושבו שוב במאה השמינית, כאשר תל אל-קודיראת שימש כמאחז של ממלכת יהודה.

דוד אוסישקין (1995), לעומת זאת, טען כי המצודה "השנייה" וה"שלישית" של כהן מהווים למעשה מצודה אחת. בעוד כהן פירש אותה כמאחז של ממלכת יהודה, הציע אוסישקין, בעקבות נדב נאמן, שלא מדובר בפרויקט של ממשלת יהודה אלא אולי נבנתה על ידי האשורים, ולאחר מכן נפלה לידי מצרים.

ישראל פינקלשטיין הרחיב את כיווני החשיבה שנמצאו אצל כהן ואוסישקין, תוך שינוי חלק ממסקנותיהם. את מה שכהן ראה כ"מצודה סגלגלה", רואה פינקלשטיין פשוט כשרידי התיישבות בין המאות העשירית והשמינית, לפני בניית מצודה. באשר לשרידים המלבניים, פינקלשטיין סבור כי אלו חלק ממצודה אחת שפעלה מאמצע המאה השמינית עד הסוף המאה ה-7.

על התל נמצאו שרידי אמות מים שונות שאפשרו תיארוך פחמן-14. הן תוארכו בטווח של 1673-1454 לפנה"ס (סוף הברונזה תיכונה עד תחילת הברונזה מאוחרת). שכבת האפר שחוקרים מקשרים למצודה התחתונה נתנה תאריך פחמן-14 בטווח של 1210-1050 לפנה"ס (תקופת ברזל 1).

מקורות:

Cohen, Rudolph. (1979). "The Iron Age Fortresses in the Central Negev". Bulletin of the American Schools of Oriental Research, (236).

Cohen, Rudolph and Hannah Bernick-Greenberg (2007). Excavations at Kadesh Barnea (Tell el-Qudeirat). Israel Antiquities Authority.

Dothan, Moshe (1965). "The Fortress at Kadesh-Barnea". Israel Exploration Journal, Vol. 15, No. 3, pp. 134–150.

Finkelstein, Israel (2010). "Kadesh Barnea: A Reevaluation of Its Archaeology and History." Tel Aviv (volume 37).

Haiman, Mordechai (1994) "The Iron Age II Sites of the Western Negev Highlands". Israel Exploration Journal. Vol. 44, No. 1/2, pp. 36-61

Ussishkin, David (1995). "The Rectangular Fortress at Kadesh-Barnea". Israel Exploration Journal, Vol. 45, No. 2/3..

Woolley, C. Leonard and Lawrence, T. E. (1914). The Wilderness of Zin. Palestine Exploration Fund.